אגודה אחת > אחריות ציבורית > יום עצמאות חרדי?! • טור תגובה

יום עצמאות חרדי?! • טור תגובה

חרדים צריכים לחגוג את יום העצמאות? מתי הורוביץ טוען שאולי, אבל לא בגלל הישראליות אלא למרות.

 
| אחריות ציבורית | תגובה אחת

בטורו "חרדים ציונים" קרא הכותב לחגוג את יום העצמאות. ואף כי אי אפשר לומר שאני מתנגד לשמחה ביום העצמאות, אטען שעלינו לדון בנושא מזווית דיון שונה לחלוטין.

את הדיון עצמו אפשר לפתוח בסוג של "דיאלוג סוקרטי" ולשאול, "רגע, למה?!, למה כלל להתייחס ליום העצמאות הנחגג כאן באזור?!".

"אני רוצה להמשיך את שגרת חיי בדיוק כמו אתמול וכמו שלשום, מה אמור להזיז אותי או לשנות את תשומת ליבי ביום זה?!"

 

להמשיך להתבדל?

הכותב שאל: האם בעידן שבו אנו מונים 10% מהאוכלוסיה האם "עדיין אנו צריכים לבדל עצמנו ממנה וממהותה [של המדינה]?", האם כשנמנה עשרות אחוזים "האם גם אז נמשיך להתנהג למדינה ולמוסדותיה כ"פריץ"???"

כלומר, שלמען האמת אנו מבודלים מן המדינה. המדינה היא גורם חיצוני שיש לנו איתה חיכוך רב שנים. אך מאחר שמספרית ומעשית אנו הופכים לגורם דומיננטי – אם כן עלינו "לחשב מסלול מחדש". הוי אומר שאם נישאר 5% מהאוכלוסיה, או חרדי בחו"ל שאינו מתחכך ביום יום עם מדינת ישראל – במקרה כזה אין צורך להרהר בנושא.

חשיבה זו היא למעשה תלותית לחלוטין בגורם זר. וכי ה"ציונות" היא שתחליט לנו מה לחשוב?! מי שמה לאדון ולמושל על סדר היום שלנו?! כיון שהיא מטרטרת אותנו – לכן עלינו להיכנע לה?!

 

המואזין והפעמונים

כתושב הרובע היהודי בירושלים אנו סובלים מידי בוקר מקריאות המואזין, האם בשל כך עלינו להתחיל לחבב את המואזין?! האם בגלל ש"הם" חזקים יותר מאיתנו – עלינו לאמץ את הרעיונות שלהם?

ומה עם פעמוני המנזר המצלצלים מידי יום ב12:00, הרי לא יתכן ששלושים שנה הם יצלצלו לי מידי יום ואנו מתעלמים ולא מתייחסים. ממש חוצפה…

אז לא, לא באתי להשוות רעיונות הציונות למואזין ומנזרים (אף כי בסך הכל מדובר בתפילה/קריאה לתפילה), אלא להקצין ולחדד כיצד נראה דיון שמתחיל מבחוץ, מתוך שמישהו אחר החליט לעשות משהו – ועלינו להגיב ולהתמודד.

 

חרדים-ישראלים

אפשרות שניה היא לטעון שלמעשה אנחנו "חרדים ישראלים".

הטוענים כך יטענו שבשורה התחתונה הישראליות השפיעה עלינו, כבר איננו דומים לחרדים אמריקאים או צרפתים. נרצה או לא נרצה אנו "חרדים-ישראלים". נקודה. כלומר שוב, הדיון הוא מבחוץ, מתוך טענה שכבר השפיעו עלינו.

טענה זו יש לדחות משום שאנו עמלים להתבדל ולהתרחק בכל אורח חיינו ממוסדות ותרבות המדינה – ואי אפשר לטעון פתאום ולהמציא זהות "חרדית-ישראלית" שאינה קיימת.

איננו משתמשים לא במוסדות החינוך הישראלי, ולא בעיתונות. לא בטלוויזיה, לא ברדיו, לא בכדורסל ולא במונדיאל. איננו מתחתנים לקול צלילי הזמר הישראלי ואיננו נרדמים בשירי ערש ישראלים.
ילדינו אינם גדלים על "גדולי האומה" מייסדי מוסדותיה, ואינם מתבגרים עם דמויות סרטיה.

מה לנו ולישראליות?!

אינני מכחיש, ישנם חרדים שחשקה נפשם בתרבות הישראלית, אך בטלים הם ביותר משישים, רוב החרדים רואים בתרבות הישראלית – תרבות קלוקלת של "ישראלי מכוער", ויעידו על כך מספר המנויים החרדים על "ידיעות אחרונות" ומספר החרדים המחזיקים בטלוויזיה בסלון ביתם.

אכן, אנו חרדים הגרים בישראל, אך קוי התרבות נמתחים אל הזהות ה"חרדית-מזרח-אירופאית-מלפני-השואה". השאיפה לעירוניות, הלבוש הכבד, האיחורים בשעת החופה, הגרפיקה המסולסלת "פאר היצירה היהודית של וקסברגר" – כל אלו יונקים משם, לא מכאן.

ולפיכך, אין עדיין שום הצדקה לבקש הזדהות עם יום העצמאות החילוני, לא מטעמים מספריים ולא מטעמי אחריות ציבורית. זו תהיה סתם כניעה ללחץ חיצוני.

 

שכנות טובה

ואם באנו לדון בנושא רק משום החיכוך כלפי חוץ, אפשר לדון בו מטעמי שכנות טובה, כפי שכל מדינה בונה מחלקה שלמה של "יחסי חוץ" ושכנות. ואם אפילו מצרי שהשפיל אותנו – אסור לתעב "כי גר היית בארצו", מה נענה ומה נאמר כלפי אחינו החילונים שעם כל ההצקות פה ושם, עדיין אנו אחים, עדיין הם המארחים, ובעידן של היכרות ישירה – אנו רואים עד כמה רב המשותף על המפריד. ולכן אנו חייבים לתת את הדעת לכבד ולהוקיר את דעתם – בדיוק כפי שאנו רוצים שיכבדו אותנו. זו אנושיות בסיסית.

 

הדיון הפנימי

אבל הדיון על הישראליות בכלל ועל יום העצמאות בפרט – יכול להיות פנימי, מתוכנו, פנימי ועמוק.

עלינו לדון ולחשב מסלול מחדש בכל הקשור לריבונות, להקמת אומה, ולהקמת תרבות.

אנו גדלים מספרית, ולכן עלינו לדון בכך לא ביחס לאחרים, ובלי תלות בשאלה אם אנו מונים 10% או 20%. האחרים אינם רלוונטים, אלא המספר עצמו, האבסולוטי.

  • האם מליון אנשים נשים וטף – צריכים לחיות כאורחים, או כבעלי בית?
  • האם אנו רוצים לחיות כאומה מאוחדת או כעדרים עדרים?
  • האם אנו רוצים לקבוע ערכים משותפים? או להילחם בין עצמנו בחרבות וכידונים?
  • האם אנו רוצים לחיות תחת שלטונו של מלך ירדן? או תחת שלטון עצמאי?

הדיון על יום העצמאות לא צריך להיות מיוחס לחיכוך ולהיסטוריה. אלא לרצון הפנימי שלנו, כציבור שרוצה לכונן חיי תורה בארץ ישראל נחלת אבותנו.

 

כולנו חרדים

ונניח לרגע שהחילונים ירדו מהארץ או חזרו בתשובה, עכשיו כולנו חרדים.

  • האם יהיה לנו דגל? ומה צבעים יהיו לו?
  • האם נניף אותו בגאון, או שגם אז הילדים ישברו דגלים ממכוניות ונשתוק להם?!
  • האם יהיה לנו המנון? או שרק נשיר "בשלטון הציונים אין אנו מאמינים"?!
  • האם אז, האם אז אנחנו נשמח בעובדה שיש לנו מדינה ריבונית משלנו – מה שלא זכו אבותינו מזה 2,000 שנה? או שנתעצב על כך שאיננו עוד בגלות?

כשנדע לענות על השאלות הללו, יתכן ונגלה שיש סיבה לשמחה גם ביום העצמאות החילוני. אולי.

תגובה אחת
  • 01
    תקוה
    2015/04/21 16:54

    מתי,
    במקביל לניסוח שלך "כולנו חרדים" כותב פרופ' אהוד מנור (היסטוריון) כולנו חילונים. כאשר החילוניות מגדירה את האדם הבוחר את דרכו בהתאם להתפתחות החיים והזמן. בעוד אתה כותב בראיה קדימה, בעתיד הרחוק כשנתרבה וכו'.. הוא כותב שכבר היום החרדים כבר חילוניים.
    הפולמוס סביב יום העצמאות הוא אכן סוג של חילוניות-החופש להגדיר מחדש את אירועי החיים שסביבנו בהקשר לחיינו שלנו. מסכימה עם הרעיון ועם הסוגיות לדיון פנימי בתוכנו כקהילה. למרות שצרובים בתודעתנו ובזיכרוננו אי אלו אירועים כקריעת הדגל ובוז לסמל בדש. הגיע הזמן להקים פורום שיתכנס לעיתים קרובות וידון בסוגיות ה"דיון הפנימי", אולי אפילו יחקור אותם, יוציא לאור מחקרי כיוון ….לעניות דעתי, זו תהא עצמאות ראויה.
    וזה מזכיר לי שיר שכתבתי:
    לו הייתי בת המאה הקודמת- תקוה עובדיה
    סבא שלי יליד 1907,
    חנות הייתה לו ,
    מטר על שתיים.
    מכר שם:
    סוכר
    וקמח
    ושמן
    בכל יום שעתיים.
    את כל היתר
    חילק.
    ליתומים,
    לאלמנות,
    ללוקחים.
    בלי דפי כרומו,
    מלכ"רים,
    וחכ"ים,
    רק עם אופניים.
    לו הייתי בת המאה הקודמת,
    הייתי כותבת אותו,
    עושה ממנו "החפץ חיים".
    ***
    סבא שלי, יליד 1907
    אמר:
    צריך תורה,
    גם עבודה.
    ולמד וכתב ושנה.
    ועבד,
    וכלכל ופרנס.
    את המאזן
    איפס.
    ליום מחר,
    לא הפריש.
    לו הייתי בת המאה הקודמת,
    הייתי כותבת אותו,
    עושה ממנו "הרב הירש".
    ***
    סבא שלי, יליד 1907
    ציווה לצבא.
    התפלל,
    על החיילים,
    המדינה,
    ושלומה.
    ועל גאולה כהן,
    וכהנה.
    ושם בפריז,
    לא ידע,
    מלחמה.
    לו הייתי בת המאה הקודמת,
    הייתי כותבת אותו?
    או קוברת באדמה?


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר