אגודה אחת > הזמנה לדיון > יום השואה פינת מאה שערים, או: למה בעצם אנחנו לא עומדים בצפירה?

יום השואה פינת מאה שערים, או: למה בעצם אנחנו לא עומדים בצפירה?

האם יש סיבה אמיתית שהטענות מול החרדים מתמקדות בעיקר בצפירת יום הזיכרון?!

 
| הזמנה לדיון | אין תגובות

פרדוקסלית, דווקא הצפירה שהיא באמת שנויה במחלוקת, דווקא האבל והזוועה הנחווים באופן שונה כל כך, חלוק וחולק כל כך, דווקא הצפירה של יום השואה – דווקא היא "נמחלת" לחרדים. דווקא היא לא מוטחת בפניהם עם עמודי שער מלאי חרדים מהלכים (במופגן?).
"חילול" צפירת יום הזיכרון הוא אחד משבעת החטאים החמורים של החרדים. חסר טעם יותר מכשרות, אפל יותר ממדרגות הרבנות ורועש יותר מתחבורה ציבורית בשבת – הוא דקותיים של צליל האי שיוויון, רעש הרקע של ההשתמטות.
"מצעד החיים" החרדי בזמן צפירת יום השואה נסלח יותר, כי קשה לנכס את השואה לישראליות החילונית. קשה לשלול את זכות החורבן וההשמדה מהחרדים: גם הם היו באירופה; גם הם כבר אינם; גם הם הושמדו באושוויץ. אז קשה לייחס להם זלזול. מתנשא לייחס להם ניכור לששת המיליונים. חלק מהמיליונים נעקדו עם זקן ופאות.

אז בעיקר לא מבינים את החרדים; מתפלאים משתוממים ומשתאים. אולי אפילו מנסים להבין למה, לעזאזל, הם לא מכבדים, והרי גם הם מתאבלים.

 

צפירת יום הזיכרון (צילום : דוסים)

צפירת יום הזיכרון (צילום : דוסים)

 

לדעתי, בחווייתי, בחרדיותי, זה הפוך. יום השואה נמחק מהחרדיות. נדחה על הסף. אין אֵבל ומקפידים גם לוודא שלא יהיה זיכרון. דווקא יום הזיכרון לחללי צה"ל קיים בעוז. קיים בהזדהות, בקונפליקט ודיסוננס. דווקא יום הזיכרון קיים בהכרת הטוב, באבל.

אך יום הזיכרון לשואה מהווה סתירה לחרדיות, הרבה יותר מאשר יום הזיכרון. כי החרדים מאוימים מהנראטיב הרבה יותר מאשר מהמציאות אותה הוא מתאר ומבאר.

אחד המאפיינים של השואה, של חד פעמיותה בתודעת ההיסטוריה האנושית, הוא העיבוד המדויק של הזוועה, ה"שיווק" המוקפד של הבלתי נתפס.

ההיסטוריה מלאה בזוועות. האכזריות של העולם העתיק ראתה בהשמדה אתנית חלק בסיסי וחיוני בהליך הכיבוש של עם אחר. הדבר הראשון שעשה שליט כובש נאור בעולם העתיק היה להרוג את הגברים, לאנוס את הנשים ולמכור את הילדים לעבדות.

אך הבלתי נתפס של השואה היה העיתוי, המיקום בהיסטוריה. השואה התרחשה בעידן המודרני. היא "הותאמה" לתיעוש ויושמה בביורוקרטיות נטולת אמוציות. בבאנאליות של רוע. ה"תיעוש" של ההשמדה, ההמוניות, האוניברסליות של ההשמדה, שחצתה גבולות ומדינות, כל אלו הפכו אותה לזוועה ה"מודרנית" הראשונה. העת המודרנית, האימפריאליזם ותקשורת ההמונים הפכו את השואה לזוועה המתועדת הראשונה. השואה הוזכרה, נחקרה, תועדה, הוסרטה, סופרה והופצה. לראשונה בהיסטוריה של המין האנושי, חלק העולם ערכים דומים, יכל לצפות יחד באותם דברים, להזדעזע מאותן עוולות ולכאוב את אותו צער.

השואה היתה אפוא הזוועה הגלובלית הראשונה. הזוועה הראשונה של המין האנושי כמין. כך עובד זכר השואה בשיח, בזיכרון. הזוועה  נוסחה מחדש. האסון האישי והלאומי הפך לכתם שרובץ כל המין האנושי כולו. הרצח הפרטי, ה"אינטימי" כמעט, הפך לפשע נגד האנושות.

מדינת ישראל עיבדה אף היא את השואה. איבדה אותה לתוך מדינת ישראל. עברה משואה לתקומה.

הזיכרון של השואה הפך מזיכרון סבל של עם, לחלק מזיכרון ההקמה של מדינה.

במובן הזה החרדים מתנגדים ליום השואה ובעיקר לזיכרון השואה. החרדיות, ביחסיה המורכבים עם מדינת ישראל, מנסה להשתמר ולשמר את עצמה על ציר היסטורי שפחות תחום לקווי 48. החרדיות מסרבת להכיר בשואה כ"אירוע מכונן", ולו בגלל שהיא ממקמת את השואה בסיפורו של עם גולה וסובל הזוכר עדיין חורבן בן אלפיים ובן אלפיים וחמש מאות שנה של בתי מקדשו. עם שמשמר את (זכר) הגלות, את פחד האינקוויזיציה, גירוש ספרד, פרעות ופוגרומים.

היהדות החרדית מנסה לראות בשואה כעין "המשך טבעי" לסבלו של עם המורגל בגלות ורדיפות. העם היהודי, מבחינת הזווית החרדית, פרח והתגבש בעת המודרנית, העת שאחרי התנ"ך, דווקא כשהוא ללא ארץ ושלטון, כשהוא נרדף ומופלה.

זיכרון השואה ה"ישראלי", הממקם את השואה כאירוע מכונן וחד פעמי, מאיים על היכולת לראות השואה כ"עוד" תקופה אפלה בהיסטוריה של העם, הוא שולל את האפשרות לכאוב את כאב הסבל של השואה כחלק מהסבל של הרוגי הפוגרומים. היהדות החרדית מסרבת להתאבל על השואה כאירוע  נפרד ומבכה את הזוועה כחלק מכאבו ההיסטורי של עם היסטורי, כחלק מתשעה באב, אחד מימי האבל הקדומים של היהדות.

למעשה, ה"עימות" החרדי עם השואה וזיכרון השואה הוא העימות האמיתי עם הנכונות לראות בהקמת המדינה חולייה המנתקת את שרשרת הדורות ומתחילה אחת חדשה.

יום השואה הוא מפגש טעון בין התפיסות החרדיות לאלו החילוניות. יום הזיכרון לחללי צה"ל דווקא לא; הוא יום עצב גם לחרדים, מן הסיבה הפשוטה כי שאלת מקומה ומיקומה של הקמת מדינה בהיסטוריה של עם ישראל, לא יכולה להקהות את הכאב על מות אנשים שנהרגו כדי שנוכל אנו לחיות. השאלה לא מספיק חשובה כדי שתאפשר כפיות טובה.

אז ביום הזיכרון לחללי צה"ל זוכרים גם החרדים, בדרכם שלהם, בעולמם שלהם. בבית הספר החרדי בו למדתי היה המורה עוצר את השיעור לפני הצפירה, מסביר על הנופלים, על הקרבתם, ואומר שאנו מתאבלים בשפה שלנו, באמונתנו. כשהצפירה הגיעה לא עמדנו, אך אמרנו תהלים לעילוי נשמות הנופלים. האמנו באמת ובתמים שכך אנו מזכירים אותם לפני האל, שכך אנו זוכרים אותם.

האם זה מצדיק הימנעות אדוקה מעמידה בצפירה? האם פער התרבויות באמת מתיר פגיעה כה חסרת רגישות בכאבה של מדינה שלמה והליכה אדישה ברחוב כששאר המדינה דוממת את דממת מתיה? אני מניח שלא. ולמעשה, העמדה המקובלת בעולם החרדי היא שכשנמצאים בסביבה חילונית עומדים, כדי לכבד את הנופלים ואת מכבדיהם. האם צריך לגלות יותר רגישות ולהכיר באופי הטעון של יום הזיכרון ביחס לחרדים, ולעמוד תמיד? האם ההחלטה להתבדל באופני האבל משאר החברה הישראלית ראויה? לא בטוח. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר