אגודה אחת > אחריות ציבורית > כשרות המצה וכשרות האייפון

כשרות המצה וכשרות האייפון

ורדית רוזנבלום תוהה כיצד ממחמירים בהלכות מסויימות הפכנו מזלזלים כל כך בדברים אחרים. איך הפכנו אכזרים כלפי עניים?!

 
| אחריות ציבורית | 3 תגובות

כשהרף הופך לסף

מה קורה כאשר מגיבים בסנקציות חברתיות לחוסר נחת מוסרי? ואיך זה קשור לימי ספירת העומר?

בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות נתחיל לקרוא את מסכת אבות. במסכת זו אין 'הלכות' של מותר ואסור, אלא היא כוללת דברי חכמים בענייני מוסר, אתיקה ומידות טובות. רבא אומר (בבא קמא קי"ט)  "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דאבות". כלומר – מי שרוצה להיות חסיד שיקיים את הכתוב בפרקי אבות. פרקי אבות מציבים לנו מערכת סדורה של ערכים ועקרונות מתוכם נגזרות פעולות מעשיות כיצד יש לנהוג, כדי להפוך את החיים הראויים והאידיאלים שאנו מבקשים לחיות ל'ברי השגה' עבורינו, אם רק נרצה בכך.

בתורת האתיקה[i] מקובל לחלק את קשת האפשרויות לפעולה המונחות לפתחינו בכל רגע נתון, לשלושה מתחמים המונחים זה על גבי זה כסולם.

בחלק התחתון שמתחת לסף – נמצאים כל הפעולות האסורות מבחינה משפטית או הלכתית, ולפיכך מי שעושה אותם הינו 'עבריין', ויש לפעול כנגדו במישור המשפטי. בעולם החוק הוא היה זוכה לביקורו של חוקר, בהמשך היה מוגש נגדו  כתב אישום,  ולאחר הכרעת דין על ידי שופט יגזר גם עונשו. בעולם ההלכה אין כיום בידינו מערכת מקבילה להענשת 'בעל עבירה' אך ההשוואה ברורה.

בחלק העליון, מעל לרף – שוכנות כל הפעולות שהן מדרכי המוסר וההנהגה הטובה, ולפיכך כל התנהגות הכלולה במתחם זה הינה ראויה, והופכת אותנו לאדם טוב יותר בעיני אלוקים ואדם.

בין הסף לרף נמצא המתחם האמצעי והבינוני. הוא כולל את כל הפעולות הניטרליות אשר עשייתן איננה נחשבת ל'אידיאלית' מבחינה אתית ומוסרית, אך גם אינה אסורה משפטית, ועל כן איננו מענישים על מעשים אלו.

 

רף עליון - סף תחתון

רף עליון – סף תחתון

בהקבלה  לסולם זה, הרי שהתנהגות לפי הערכים, העקרונות וההנחיות הכלולים במסכת אבות, תהפוך אותנו ל'חסיד', לאדם האידיאלי, הנוהג לפי אמות מידה מחמירות וראויות של התנהגות מוסרית.

נשאל, כיצד יש להתייחס לאדם שלא ממלא אחר אמות מידה 'מרימות מעם' אלו?

בעוד שמטרת העולם המשפטי להביא את החוטא על עונשו, ולשרת בכך את פני הצדק, הרי שמטרת העולם האתי שונה לחלוטין. הדרישה המוסרית מבקשת לחנך ולקדם אותנו, כדי שגם אם כשלנו פעם אחת, בפעם אחרת נצליח להתגבר על חולשתנו זו, ונפעל בהתאם לאידיאל הערכי הניצב בפנינו כעמוד אש לפני המחנה. ענישה 'משפטית' במקרה זה תחטיא את מטרתה, כיוון שהיא אינה משפרת את ביצועינו, ולא מחזקת את ידינו הרפות. תגובה אתית נכונה תכלול עידוד, שיחת מוטיבציה אישית, ואמירה חינוכית אך לא 'ענישה'. שכן בדיוק בכך נבדל המתחם האתי שמעל לרף, מהמתחם המשפטי שמתחת לסף. עונש לא רק שאינו מתאים, הוא ירחיקנו מהמטרה, להפוך את תלמידינו, ואת עצמינו, לאנשים טובים ונעלים יותר.

יש בניתוח זה כדי להעצים את השאלה שהתחבטו בה חכמינו לאורך הדורות. בתקופה זו אנו אבלים על מותם  של שנים עשר אלף הזוגות מתלמידי ר' עקיבא.  הגמרא מציינת (בבלי, יבמות) כי הם מתו בפרק אחד 'מפני שלא נהגו כבוד זה בזה'. נראה שהתנהגותם שוכנת במתחם המוסר והמידות. בפרקי אבות מוזכר לא אחת ערך הכבוד לשני, לאורו אנו מתבקשים לפעול. אם אלו דברי ר' עקיבא עצמו המלמד אותנו ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג' יד), ואם זהו בן זומא שאומר (שם ד' א') "איזה הוא מכובד המכבד את הבריות". ר' מתיא בן חרש אף נותן לנו הדרכה מעשית (שם ד' טו') "הווה מקדים בשלום כל אדם".

אם כן, מדוע נענשו תלמידי ר' עקיבא, ועוד בעונש כה חמור? האם אדם שנוהג במתחם הבינוני ולא מעל לרף, במתחם  הגבוה וה'ראוי' ראוי לעונש?

דומני שהאירועים האחרונים המתחוללים ומחללים את מחננו מעניקים לנו נקודה למחשבה.

הציבור החרדי שאף ועודנו שואף להיות 'חברת מופת' במעשים ש'בין אדם לחברו' ואולי אף יותר בהנהגות ש'בין אדם למקום'. אחד הערכים המכוננים עליהם גדלנו הינו דקדוק במצוות קלה כבחמורה. חונכנו כי 'כל המחמיר תבוא עליו ברכה', שכן בדרך זו אנו משתדלים תדיר לצאת ידי חובת כל הדעות, ו'לחשוש' לכל דעה הלכתית, גם אם לא נפסקה להלכה. אנו מתחמקים ממרחבי הספק (ספק בגימטריה עמלק) ולא רוצים להיות 'נבל ברשות התורה'. אנו מתאמצים, לא רק שלא לעבור על ההלכה, אלא גם לא על 'רוח ההלכה', ומקדשים עצמינו בתחומים רבים במותר לנו. המרחב הציבורי הפנים-חרדי משקף גישה זו. שהרי, אם כולנו שואפים ומחנכים להתנהגות ראויה של מעל לסף האסור משפטית-הלכתית, אזי גם מי שמתקשה לעמוד בה בעצמו בחייו הפרטיים, יאות, או לכל הפחות יגלה הבנה לשאיפה שהמרחבים המשותפים יתנהלו לפי אותו קוד  אידיאלי שאנו מבקשים לממש.

לפיכך, ניסע באוטובוס מהדרין גם אם מעיקר הדין מותר לנסוע באוטובוס רגיל. לבית הספר של הילדים נביא ממתק מההכשר המהודר ביותר כדי שכולם יוכלו לאכול ממנו. כשמנהל סמינר נשאל מדוע הוא מסרב לקבל בת לאם מעדות המזרח שאימה מגלה ציצת שיער ממטפחתה, למרות ש'לפי הרב עובדיה זה מותר' הוא השיב בלי להסס "זה עניין דתי, אצלינו מחמירים, שתלך ללמוד במקום אחר שם לא מחמירים כמונו". תקנוני הצניעות בבתי הספר שלנו לעולם כוללים הנהגות שרחוקות / גבוהות מאותו סף משפטי-הלכתי של המותר והאסור לפי ההלכה. שכן, אנו חפצים להתרחק מאותו קו גבול מסוכן, שמא בקלות ומבלי להרגיש נחליק חלילה מתחתיו.

השאיפה לשלמות דתית-רוחנית כפי שהיא באה לידי ביטוי באימוץ נורמות 'מחמירות' בכל המרחבים הציבוריים החרדיים מבקשת להכניס את הבחירות המעשיות שלנו למרחב האתי שמעל לרף. מדובר בהנהגות ראויות, שהרגישות הדתית הגבוהה שאנו חותרים להשיגה מדרבנת אותנו להתאמץ ולאמץ אותן.

 

אך נראה שפה בדיוק מתרחש 'כשל' ההופך אותנו מבלי משים ממחנכים ואנשי מעלה למקלים ובמקרי קיצון, אפילו לעבריינים-הלכתיים.

אנו מגיבים להתנהגות 'בינונית', שמתחת לרף האתי הגבוה, בכלים המוכרים לנו מעולם המשפט, בענישה, ובהפעלת סנקציות חברתיות.  בכך, לא רק שאיננו משיגים את המטרה שאותה ביקשנו להשיג – להפוך לחברת מופת שכל בניה מזדהים עם הדרישה המוסרית הגבוהה ופועלים לאורה, אלא אף נסוגים ממנה אחור. התנהגות נאצלת של 'לפנים משורת הדין' כשהיא באה כדרישה עצמית או לכל היותר כדרישה במישור החינוכי מילדינו אכן תחשב לחומרה. אך שימוש בסנקציה נגד מי שלא פועל לפיה הינה "חומרא דאתי לידי קולא".

בדיוק כפי שהקפדה על עדים כשרים בחופה שלא מחזיקים ב'אייפון' תחשב להקפדה מוסרית ראויה ומומלצת, אך הכרעה הלכתית שמדובר ב'עד רשע' שהוציא עצמו בהתנהגותו מכלל העדים הכשרים, תביא להוצאת אשת איש לשוק בלא גט, ולפיכך תחשב לקולא, שלא לאמר, לחטא חמור עד מאד.

 

מצת אייפון (צילום: www.etsy.com)

מצת אייפון (צילום: www.etsy.com)

ככל שהדרישה גבוהה יותר, ונמצאת גבוה מעל גבוה במתחם המוסרי של ההנהגה הראויה שאנו חפצים להתהדר בה, הרי ששימוש בהפרתה כעילה להפעלת מקל חובלים, מהווה סטייה חמורה מסטנדרט ההתנהגות הראוי לכל מחנך. ענישה ראויה מתאפיינת ביחסה הישיר לגודל ומובהקות החטא. ככל שמדובר בהנהגה דקה מן הדקה, הרי שהפרתה תחשב לכל היותר ל'נדנוד עבירה', אם בכלל, ממילא ההצדקה לעונש פוחתת והולכת. לפיכך יד קלה על הדק הענישה תחשב להנהגה 'מקילה'.

הקפדה על מרחב נפרד באוטובוס מקובלת במחוזות מסוימים כחומרה ראויה, אך תוכחה בפומבי של מי שלא  משתף פעולה, הופכת את התנהגות המוכיח ל'מיקל', ולמעשה שלא יעשה.

הקפדה על 'חבורה' לאפיית מצות של אנשי מעלה אשר כולם מכפיפים עצמם לדעת תורה של רב מסויים דווקא, היא "הידור" שהתחדש בדורינו. פירוק החבורה בגלל שהחברים מצייתים ל'דעת תורה' אחרת,  בטענת 'חשש מנדנוד עבירה' – היא כבר נפילה מייסרת.

לבקש מכולם להצביע כאיש אחד בלב אחד למען מפלגה מסויימת דווקא, זו בקשה שאפשר להסכים או להתנגד לה. לשלול 'קמחא דפסחא' מעני שלא נענה לבקשה זו התנהגות שמתחת לרף.

להתנגד לנשים המבקשות להיבחר לכנסת מתוך השקפת עולם אודות המקום הראוי לאישה בחיים הציבוריים, זו אמירה מוסרית לגיטימית וחשוב שתישמע. כינויין בשמות גנאי המשפילים אותן ואת אומרן, היא התנהגות שמתחת לסף.

לצער כלה ביום חופתה על תכשיט שלא הולם את התקנון המחמיר של הסמינר, לא לקבל תלמידה ספרדיה שאימה נוהגת לפי דעה הלכתית אחרת, לשלול מבנה עירוני ממוסד חינוכי המשלב תורה עם דרך ארץ, אלו סנקציות חברתיות על השני, שהמשותף להן, הינו התנהלות מקילה בממון חברו, ופעמים רבות אף יותר, בדיני נפשות!!!

פעם שאלו  חסידיו לרבי מאלכסנדר.  רבינו נוהג לאמר כי מכל דבר בעולם אפשר להחכים בעבודת השם. פשטה היום הכפירה והאפיקורסות. מה ניתן ללמוד מקיומה לעבודת ה'? ענה הרבי, זה מאוד פשוט. כשבא אליך יהודי ומבקש טובה – היה אפיקורס! אל נא תברכנו. אל תאמר, "אתפלל בשבילך, ה' יעזור לך" אלא האמן שאם אתה לא תעזור לו, אף אחד אחר לא יעזור לו. קום ועזור לו בכל כוחך, כביכול אין אלוקים שיושיענו תחתיך.

והדברים קל וחומר. אפילו אמונה בה' היא חובה שעלינו לדרוש, מעצמינו בלבד ולחנך אליה, אך לא מהשני. חינוך להנהגות מוסריות גבוהות אסור שיכללו ענישה משפטית וחברתית כלפי מי שלא עומד בהן. כי בזאת אנו הופכים עצמינו למקלים, ועיתים אפילו לעבריינים, בניגוד מוחלט לדגל אותו אנו נושאים בגאון בכל הזדמנות.

דומני שכעת אנו מקבלים תשובה לשאלתנו.

לאחר המכה הנוראה שניחתה על בית מדרשו, העמיד רבי עקיבא חמישה תלמידים והזהירם "הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה בתורה אלו לאלו".

אותה דרישה מוסרית נעלה והנהגה תורנית ראויה – היא כמצפן בידינו, שעלינו ללמוד להשתמש בו מתוך הכרה בחשיבותו ואמונה בערכו. כשמתוך צרות עין ואופק אנו מפעילים אותו כנשק נגד השני, אלו כנגד אלו, במקום כדרישה חינוכית מעצמינו, הרי שהקב"ה חלילה עשוי לנהוג עימנו מידה כנגד מידה, ואף הוא יפעיל סנקציה עונשית בשל אותו חסרון מוסרי בהתנהגותנו, כפי שאכן ארע לתלמידי ר' עקיבא.

למדנו זאת על בשרינו בחורבן בית שני. אמר רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא… שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין."  (בבא מציעא ל, ע"ב). ואולי גם לכך רומזים חז"ל בדבריהם.

אין להעמיד על דין תורה, ולהגיב באמצעי משפטי, במקום שראוי להגיב בתגובה אתית חינוכית, שהיא המתאימה למתחם העליון של 'לפנים משורת הדין'.

אמור מעתה "עשה לך רף"!!! ולא לחברך.

נזכור: הגשמיות של השני היא הרוחניות שלנו, ולא הידוריו!!!

הכותבת היא עורכת דין וטוענת רבנית, בארגון 'יד-לאישה' מבית 'אור-תורה סטון', המעניק יעוץ משפטי בעניני גירושין, סיוע ויצוג למסורבות גט ועגונות.

 

 

[i] "כשר א. 'אתיקה מקצועית' בתוך "סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והיעוץ הנפשי, הוצאת מאגנס, ירושלים, (תשס"ג)

 

3 תגובות
  • 01
    תקוה
    2015/03/26 00:48

    ורדית יקרה,
    מאמרך מקיף מעמיק מלמד ולצערי רלוונטי מאוד.
    בלא מעט ציניות אומר שצר לי שכתבת אותו את, ולא איש, כי בקלות יתפסו לעובדה זו "המקלים" לדם נפש וממון חברם. כך שבמקום, להפנים מוסר, יטענו: אישה תייסרנו?
    לעצם העניין:
    תודתי לך על הצגת והבהרת ההקבלה בין מערכת המשפט למערכת ההלכה, ועל סולם הערכים שהצבת הכולל רף וסף. ברצוני להוסיף כי לכאורה, היה ויש מקום ליותר "כשלים" במתחם הבינוני, אך, דא עקא, גם אליבא דגירסתך , אנחנו נופלים בסף. בעוד שאת קוראת לחשבון נפש בנ"ל, אני תוהה האומנם?
    האומנם, התרגלנו להיות בסף?
    האומנם הסף הפך לרף?
    האומנם נטלנו את תפקיד הסנהדרין לידיים והפכנו לקטלניים?
    יחד עם זאת אני שואלת: מי יהיה המנהיג הנחשון שיגיב בפועל בתחומים רבים שהזכרת ואחרים שעולים בדעתי, ויעשה מעשים?:
    יגנה את המיצרים לעני בקמחא דפסחא, יעניק קמחא דפסחא או "שרות" הולם ל"מקופחים", ילחם את מלחמתם, מבלי שבלי כוונה כולנו נגנה אותו ונשכח שקראנו את המאמר הנ"ל,
    האמנו בדבריו והזדהינו עם ערכיו.
    מה באורח החיים שלנו מסיט אותנו לתמוך באנשים שמיצגים את הפך הערכים שאנו מאמינים בהם?
    עוררת נקודות רבות למחשבה,
    ואני רוצה לקוות ולייחל שגם למעשה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יוסי ל.
      2015/04/08 18:01

      תקוה,
      אני חושב שכוונת הכותבת לא הייתה לקבוע אמות מידה לסף ולרף ובוודאי שלא להפוך את הסף אלא לטעון כלפי הכפייה והשתלטנות של איש לרעהו.
      העולם אינו שחור לבן ולכל אחד מאתנו יש מקומות בהם הוא ברף ומקומות בהם הוא בסף.
      לצערנו, ישנם רבים שמרגע שזכו להגיע לרף בנושא מסוים, הם נפנים לכפות אותו על סביבתם תוך התעלמות מכך שיש נושאים שדווקא הסביבה שלהם נמצאת ברף בעוד הם עצמם עדיין בסף.
      לגופו של עניין, לדעתי, במקרים רבים, מאחורי הכפייה של התקנות המחמירות עומדים:
      1) אינטרס של אליטה לשמר שליטה וכוח
      2) רצון של פרט בודד להרגיש חלק מהאליטה


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
  • 02
    תלמיד טועה
    2015/04/01 09:13

    המאמר מתעלם מהעיקר. העניין אינו הלכתי אלא חברתי. לא התנהגת באוטובוס מהדרין כנדרש – אינל בחברה. זה אינו עונש. השאלה היא אם זו חברה בריאה לכשעצמה ואם היא תחזיק מעמד בלחצים המופנים בחוץ. שאלות שהתשובה עליהן כפי הנראה שלילית. שאלה נוספת – מה האלטרנטיבה. שאלה טובה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר