אגודה אחת > תורה > ושמרו. דרך.  ה'. – הרהורים של בין פורים לפסח

ושמרו. דרך.  ה'. – הרהורים של בין פורים לפסח

על ההימצאות התמידית ב'דרך' ועל הסכנה שבהגעה ליעד, עו"ד וטו"ר ורדית רוזנבלום

 
| תורה | אין תגובות

זה עתה סיימנו לקרוא מי ברביעית ומי בחמישית את פרשת 'זכור'.  גם אדי היין ששתינו בפורים התפוגגו זה מכבר, ואין לנו אף רגע קט לנשום עמוק  לפני שנכנס לקדחת ההכנות והניקיונות לחג הפסח.

כאלו הם חגי ישראל, טרם שקעה שמשו של חג זה, זרחה שמשו של החג הבא. אנו כל היום בפעולה, בהתקדמות ובהכנה 'לקראת'.

להט דקדוק המצווה המאפיין את ההכנות לפסח מחזיר אותנו לרגע לפרשת זכור. האם אלו רק 'נערווען ליטאיים' שגורמים לנו לחזור על 'זכור' שוב ושוב? האם זו רק אובססיית ניקיון שגורמת לנו לנקות ולבדוק, לבדוק ולנקות שוב ושוב?

פרשת זכור קצרה היא, ובה 3 פסוקים בלבד. השניים הראשונים עוסקים ב'דרך', ובפסוק השלישי אנו מגיעים אל היעד, אל המנוחה והנחלה. 

  1. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
  2. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
  3. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

 

והנה, דווקא כאשר אנו מגיעים ליעד הנכסף, וחושבים שהנה מה טוב, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אנו מתבקשים לחזור ולשחזר את מה שקרה לנו בדרך ממנה נפרדנו זה עתה. דרישת ההזכרות ב'זכר עמלק' בהגיענו אל הארץ, מחזירה אותנו מעגלית למילות הדרך בה פתחנו 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וכך אנו מבינים כי באמת עלינו לצאת מחדש אל הדרך, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לנוח על זרי הדפנה. אנו מוצאים עצמינו קוראים את הפרשה שוב ושוב, בהגיה זו ובהגיה אחרת, בנוסח זה ובנוסח אחר, וכל קריאה מאופיינת באותה הקשבה רגישה ועדינה לכל מילה, תוך שימת לב מחודשת לכל אבן דרך. לו יכולנו, היינו ממשיכים עוד ועוד לאמר פסוקים אלו במעגל אין סופי שלא נגמר, כמו פזמון של שיר עליו יש לחזור שוב ושוב.

ורדית רוזנבלום, עו"ד וטוענת רבנית

ורדית רוזנבלום, עו"ד וטוענת רבנית

מדוע?

כשאנו מבצעים שינוי, אנו חשים בכל רמ"ח אברינו את העובדה שאנו נמצאים בדרך, בתהליך שמצריך ערנות וזהירות. כל שליח/ת ציבור המבקשים לפעול לתיקון עולם, מודעים 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה כי הם עושים מהלך חדשני המצריך שימת לב, דייקנות ובחינה מדוקדקת של כל צעד. אנו בודקים מי בא אחרינו (האם רק הנחשלים, הרדודים והחפיפניקים או גם מעמיקי חשוֹב ורציניים) אנו אוחזים בידינו 'מד כוונות' לשימוש עצמי ובודקים, האם אני חושב כך או עושה זאת כי אני עייף ויגע, או אולי כי איני ירא אלוקים עוד. האם רצון ה' הוא המנחה את צעדי, או כסומא בארובה הולך אני בהגיונות ליבי.

מודעות זו לכל מכשול ואתגר העשויים להיקרות בדרך, מבטיחה בס"ד שגם נגיע אל היעד. המטרה אותה אנו מבקשים להשיג היא להגיע למצב שבו המהלך שאותו בקשנו להוביל יהפוך להיות 'מובן מאליו'. אז סוף סוף נוכל להתרווח בכסאנו ולנוח מעמל הדרך, כי הנה 'הגענו ליעד'.

אך ממש באותו רגע נגלה כי עם בקשתינו לישב בשלווה קופצת עלינו מיד רוגזה של אותה שלווה בדיוק. כי כל נמנום בצל ה'מנוחה והנחלה'  שאליה כה כמהנו להגיע, הוא הוא תחילתו של המאבק הבא. אותה תחושת נינוחות המלווה את ההימצאות בתוך המרחב המובן מאליו, שהוא נחלת המנצחים, היא זו המכניסה אותנו לשגרת הקיום, ומזמינה מחדש את עמלק הקרירות 'אשר קרך בדרך'.  אנו כבר מקיימים את משימותינו על 'אוטומט', כ'מובנים מאליהם', עיתים נעשים ציניים לגביהם, דשים אותם בעקבינו, באדישות וגסות הלב, נטולת מודעות וזהירות מפוקחת, שאפיינה את מעשינו כאשר היינו 'בדרך'.

בקיום מצוות הפורים אנו מוכיחים כי תובנה זו היא נר לרגלינו, שאותו רגע שאליו שאפנו להגיע, שבו התורה והמצוות הם חלק מאיתנו ומובנים מאליהם ב"ה, הוא אותו רגע מסוכן שממנו ניתן חלילה לרדת.

אנו לוגמים יין עד דלא ידע, ומעלים על נס את אותם שיכורים שהתורה היא כבר עצם מעצמיהם ובשר מבשרם באופן שאפילו מתוך שיח שכרותם פורחים מפיהם רק אותיות של תורה. אך בפורים אנו גם קוראים מגילה, ולומדים תורה ובוחרים לקבלהּ מחדש מאהבה. אנו מבינים שדוקא אותו רגע-שיא, שבו כבר לא צריך להתאמץ ולבחור בה, זהו הרגע לצאת שוב למסע החיפוש והבחירה, ולבחון איך אנו בוחרים בה מחדש מתוך אהבה ואמונה ברלוונטיות ובאמירה הפרטית, העמוקה והמדוייקת שלה לכל אחד מאיתנו, בכל אתגר מאתגרי חיינו.

פסח מוכיח לנו עד כמה אף אחד לא מחוסן מפני אותה התדרדרות מסוכנת. עם ישראל היה שרוי במ"ט שערי הטומאה המצרית, והוא עולה ומתעלה בתהליך איטי וארוך של הכנה תוך כדי נדידתו במדבר. על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, מוקפים ארבעים שנה בענני כבוד ההופכים להיות חלק ממציאות חייהם. שיאה של קרבת ה' מגיע במעמד קבלת תורה, שבו את שתי הדברות הראשונות הם שומעים מפי הגבורה ממש. ואז מאותו רגע שיא, שבו הנוכחות האלוקית היא כבר כל כך 'מובנת מאליה', הם נוחתים וממירים אותה בחטא העגל.

לפני שְׁנַיִם – שלושה דורות בלבד, עם קום המדינה, היו הציבור החרדי ולומדי התורה שבו, זעירים במימדיהם וצפויים היו להיעלם. מוכווני מטרה שאפנו שמעמדה של התורה ומרכזיותה בחיים היהודים במדינת ישראל המתחדשת יתעלה ויתרומם. והנה זכינו ו'ניצחנו' (כפי שאומר לפיד) והמיעוט החרדי הנושא את לפיד התורה כבר לא נמצא במלחמת קיום, ומציאותו הינה 'מובנת מאליה'. גם השאיפה לחיות חיים חרדיים מלאים שאינה מושפעת מרוחות זרות, הצריכה אז הירתמות והתגייסות, והיום אף היא 'מובנת מאליה'. מקומה של התורה ומעמדו של 'בן תורה' שוב כבר אינם נתונים לספק ולשאלה.

אך דווקא 'הניצחון' הוא המוביל אותנו לאתגרים הבאים, המחייבים אותנו לצאת מחדש לדרך ולהתמודד עמם בזהירות מפוקחת. דורנו התברך באנשי ונשות תורה ומעשה אשר מבקשים לטפל באתגרים אלו בדרכים חדשניות אשר אינן מובנות מאליהן. הם מבחינים כיצד  נכנסנו לשגרת 'המובן מאליו', ומעודדים אותנו לבחור מחדש בחיים תורנים מלאים, תוך שימת לב ועירנות מלאה לקוצים והדרדרים המפריעים לנו בצידי הדרך. אנו מתפללים שגם כוונותיהם וגם מעשיהם יהיו  לרצון לפני אלוקים ואדם, ושנמשיך בעזרת ה' ובעזרתם לעלות תמיד בהר ה', בטיפוס מתמיד, זהיר ואמיץ המודע לקשיי הדרך, אך גם למעלותיה.

הכותבת היא עו"ד וטו"ר ב'יד-לאישה', ארגון המעניק יעוץ בענייני גירושין וסיוע משפטי  לנשים עגונות ומסורבות גט.

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר