אגודה אחת > אחריות ציבורית > "החרדים העובדים" // טור תגובה

"החרדים העובדים" // טור תגובה

מתי הורוביץ בטור תגובה לכתבים ולבלרים המזלזלים במגזר "החרדים העובדים". פורסם בעיתון משפחה.

 
| אחריות ציבורית | 2 תגובות

[פורסם בעיתון משפחה, ט' שבט תשע"ה / 29.01.2015]

החרדים העובדים

נושא " החרדים העובדים " עלה לאחרונה לכותרות, וכיון שמשום מה בעיתונות נהוג לזלזל בציבור זה, ראוי לפתוח את הנושא לדיון רחב ובחינת כל הצדדים.

למעשה קל מאוד לבטל את הצורך והזרם של "חרדים עובדים", וכפי שהדברים נשמעים בטורי דעות ובשיח הציבורי:

"וכי 'חרדים עובדים' צריכים ייצוג שונה בכנסת?"

"הרי יציאה לעבודה היא 'בדיעבד', וכי אפשר ליצור זרם על מכנה משותף של אילוץ?"

"מדובר באנשים שרוצים לערער על מוסכמות וציות לגדולי הדור"

"גם לחברי כנסת יש בעיות של קבלה למוסדות לימוד…"

קל להבחין שהטענות סותרות, אם אכן מדובר באנשים ששינו לבוש ומערערים על מוסכמות – אם כן וודאי שהם רוצים וצריכים ייצוג שונה. ואם הם דווקא מתעקשים להיפגש יום אחר יום עם נציגי המפלגות החרדיות – כנראה שהם לא בדיוק "מערערים על מוסכמות", מי שמערער על המוסכם – הולך להצביע למפלגות זרות.

ולמעשה, סגנון הטענות מזכיר את זה שהכחיש הלוואתו, וטען: א. אני לא מכיר אותך, ב. לא לוויתי ממך, ג. כבר החזרתי לך… זה לא נשמע רציני. בלשון המעטה.

אם כן, יכולים אנו להתווכח על כך ש"עבודה" היא גאווה בהקשר של "שלושה דברים שעליהם העולם עומד" – ולא קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם", אך בפועל יש לפנינו אנשים וציבור שמשהו כואב להם, ואילו השיח הציבורי מבטל אותם ומזלזל בהם מכל כיווון

 

להיות או לא להיות

במקום להתווכח ולטעון על אחרים, מוטב להתמקד בחובתנו אנו. הרבה יותר מכובד ונכון לדבר עניינית. "או או". או לתת להם משבצת וקיום. איך זה מתבטא? !ברמה האישית – קשר בין הלומדים והעובדים, חברותות, שיחות ודיונים בגובה העיניים. בטורי העיתון – להתייחס אליהם כאל קבוצה לגיטימית. וברמה הפרלמנטרית – סיוע מלא לצרכים השונים.

או לחילופין אפשר לחתוך ולומר "היפרדו נא מעלי" – כלומר אנחנו מבינים שיש לכם צרכים ו/או צורך בייצוג, אבל אנחנו לא הכתובת. אל תצביעו לנו, ואל תתרמו למוסדות שלנו. אנחנו לעצמנו ואתם לעצמכם. הקימו מפלגה, עיתון, מוסדות. אל תתנו ואל תיקחו.

אלו שתי האפשרויות.

אך המצב הנוכחי שבו משאירים אנשים כחלק מהציבור – ומצד שני רומסים אותם הוא הדבר הגרוע ביותר, להשפיל את השני בשיטת "אני לא מכיר אותך, לא לוויתי וכבר החזרתי" – הוא עוול עצום.

בל נשכח שגם חסידים, ליטאים וספרדים אינם צריכים ייצוג שונה בכנסת. כולנו שומרים את אותה שבת ועמדנו לרגלי אותו הר סיני. וכי הפיצולים לא נוצרו מתוך תחושת חוסר ייצוג?! ומילא בדברים מהותיים. אך האם גם החדשות היומיות שונות בין זרם למשנהו? למה גם ההודעה על תקיפה בסוריה צריכה להתחלק לפי מוצא ועדה?

אבל, לא.

אנחנו מבינים את הבדלי הגישות, ומתוך הבנה שיש סגנונות שונים שזקוקים לייצוג שונה. אנו נותנים מקום למפלגות נפרדות ועיתונים שונים. ההבדל יכול להיות על פי מוצא ועדה, על פי גישה שונה בתורה, או מתוך שוני בסגנון ואורח החיים. בשורה התחתונה איננו יכולים להכניס את כולם לאותה תבנית ולזלזל ולבטל את מי שלא נראה לנו.

 

אחריות אישית

עד כאן לפני שדיברנו על לב ועיקר הדברים. ומכאן נעבור לכאב הגדול שבעניין.

מה עם האחריות?!  איפה אנחנו בסיפור הזה?!

הרי שני הצדדים אינם מכחישים ש"החולצות הכחולות" היא  קבוצה שנמצאת יותר בשוליים. בקבוצת סיכון. בגבול מטושטש יותר עם הציבור הכללי. ולכן האחריות היא עלינו, לא עליהם – לתת להם מקום ותחושת שייכות. כי אוי לו למי שאינו מוצא תחושת שייכות, ויעידו על כך הורים רבים למתבגרים שהתחילו לאבד תחושה נפלאה זו.

הרי מעולם לא שמענו על רב וגדול בישראל שגירש מלפניו יהודי שרצה בקרבתו. הכיצד אם כן נרחיק אותם בשמם של גדולי ישראל?! הכיצד יתכן שנשקיע רבות בקירוב רחוקים, ואילו בקרובים נרפה ונזלזל?!

אכן, אם נשאל את חסרי הייצוג – נשמע מהם סיבות שונות ומגוונות לגבי תחושת חוסר הייצוג, חוסר טיפול פרלמנטרי באפליה במוסדות, קידום וסיוע בתחום לימודי מקצוע ותעסוקה, אירועי תרבות תורניים ועוד.

אך בפועל, מדובר מעבר לזה, מדובר בתחושת חוסר שייכות ברמה האישית, "אני לא רצוי".

במקרה הטוב זו רק התעלמות, מחיצה שאינה מאפשרת לשוחח. במקרה הפחות נעים – מדובר במחיקה מכיבודים בבית הכנסת (נתאר לעצמנו את התחושה של כהן שבאופן קבוע הכהן שני נקרא לתורה) ובמקרה הגרוע זה מסתיים ברדיפת "חרד"קים החוצה".

כך שההתאגדות כ"חרדים עובדים" יותר משהיא דרישה לייצוג, היא דרישה לקיום. של קריאה לעזרה, "משהו לא טוב לנו", והתפקיד שלנו אינו להתעלם. התפקיד שלנו אינו לדפוק לאחר מכן על הלב ולומר "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". הבה נקשיב. הבה נשמע.

2 תגובות
  • 01
    תקוה
    2015/01/30 10:38

    יישר כוח על תגובתך למאמר העיתון.
    ובפרט על הקריאה לאחריות של כולנו למען כולנו.
    רציתי לחדד,
    קיימת אי סובלנות, בתוך הקהילה החרדית, לקבוצות שנוצרו בה המתייחדות בהתנהגות זו או אחרת, שאינה פוגעת בשמירת התורה והמצוות. חלק גדול מהקהילה החרדית החסידית היה מאז ומעולם
    "החרדים העובדים" מדוע הם לא כונו: "החרדים העובדים" מדוע המשיכנו לכנות אותם חסידים?
    והייקים, גם הם היו החרדים העובדים… ועוד…

    ההתנהגות החדשה של "החרדים העובדים" אולי מתייחדת גם בלמידת מקצוע באקדמיה לקיחת חלק בצבא ועוד…התנהגות זו הייתה פחות מקובלת בעבר בקנה המידה שאנו פוגשים היום.
    האקדמיה והצבא הם "חומות" וסייגים שבנינו לעצמנו כקהילה חרדית לא כקהילה יהודית.
    אם יש בתוכנו אנשים, שטיפסו מעל החומה ומצליחים להישאר יהודים כשרים, כולנו אמורים, לעשות מעשים כדי שהם יישארו בתוך מחננו ולא ההפך. אולי נרחיב את היקף החומה ונכניס לתוכה מי שפלטנו מקרבנו?


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    יוסף רוז
    2015/03/02 12:36

    שלום, לצערי, אני לא מבין כלל מיהו "החרדי העובד" מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך..
    מרבית היהודים "החרדים לדבר ה'" עסקו במלאכה לפרנסתם, מהם אף באקדמיה (ח"ו לא בישראל!) ומיעוט (שגם היום הוא מיעוט!) עסקו כל יומם בתורה. מכאן, לכנות קבוצת אנשים כה גדולה בכל כינוי שהוא המבדיל אותם מכלל הציבור הירא את דבר ה', הוא עוול וכל התיחסות למאמרים הנושאים אופי כזה, כמוה כנתינת יד לדבר.
    יישר כחכם!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר