אגודה אחת > אחריות ציבורית > האינטרנט הכשר, שוק חפשי או יד מכוונת?

האינטרנט הכשר, שוק חפשי או יד מכוונת?

 
| אחריות ציבורית | אין תגובות

אחת הסכנות הרוחניות הגדולות הניצבות בפנינו, אם לא הגדולה שבהם, היא גם אחד המאפיינים המובהקים של העתיד, ואם תמצי לומר ההווה, הלא הוא מר אינטרנט הי"ו. מחד, לא ניתן לדמיין משק בית ללא אינטרנט בעוד כמה שנים. כפי שהדברים מתקדמים כיום בצעדי ענק, כבר היום מתרבים והולכים השירותים הציבוריים ההולכים ומסתרבלים למתן שירות אישי, לטובת התייעלות למתן שירות אינטרנטי. דומה שבעוד שנים לא רבות, מי שלא ישתמש בשירותי האינטרנט, לא יוכל להפקיד כסף לחשבון הבנק או לשלם חשבונות חשמל וטלפון.

ברור לכל מי שמתבונן, שהסביבה כבר עברה לתקשורת ממוחשבת ומתקדמת בצעדי ענק לקראת צמצום עד חיסול התקשורת הישנה. מי שלא יתקשר בדרך זו, אחת דינו לחיות על כוכב נפרד.יש כאלו אולי שרוצים אכן באפשרות השנייה, אם זה העולם אזי עדיף עולם נפרד. יתכן מאוד, אך השאלה היא כמובן האם זה ריאלי, התשובה די ברורה. על אפשרות כזו רשאי לחשוב רק מי שאין לו קו טלפון בבית.אך מה עם הסכנה? אנו שומעים חדשים לבקרים על ניסיונות נואשים לעצור את יום המחר וגם קצת את יום האתמול. ודווקא אותם שכן משתמשים ברשת, יודעים היטב מדוע. הבעיות ברורות, השאלות קשות, ותשובות אין.

בזמן האחרון נושבות רוחות של הערכות מעשית יותר לקראת הבעיה, מאוחר, מאוחר מאוד, האם לא מאוחר מידי? זה תלוי במידה רבה בדרכי הפעולה שינקטו ובלקיחה בחשבון של הצרכים והרצונות של הצרכן החרדי, תוך שמירה על התנהלות שלא תקומם את אותו צרכן עד שישליך מעליו את עול חיפוש הפתרון.

המודל המצטייר כעת הוא העתקת מודל התיקון של בעיית הטלפונים הסלולריים. מינימום שירות לפי החלטות ועדת רבנים, תוך קריאות קודש מגובות בחתימת גדולי הדור ליישם אחת לאחת את החלטות הועדה, זאת כתנאי להמשך ההשתייכות לציבור היראים. את הסטטוס הזה ינסו לקבוע בדרכים המוכרות של 'מי שלא ישמע…'

חסרונות השיטה ידועים, מוכרים ונרגשים. ברצוני לנסות להציע מודל אחר, דומה שהוא עשוי להיות יעיל יותר. גם מודל זה מועתק מדרך התנהלות של שירותי דת הנהוגים במחוזותינו, ואף שירותים ותיקים יותר, יעילים יותר ורחבים הרבה יותר, זהו מודל שירותי הכשרות.

מעולם לא ישבה ועדת רבנים ציבורית מטעם גדולי הדור, לקבוע על מוצר פלוני אם כשר הוא לאכילה או טרף. עד היום לא פורסמה מודעה האומרת כי מי שאוכל מוצרים ללא פיקוח הועדה לא יוכל לשלוח את ילדיו למוסד חינוכי בתוך הקהילה. שירותי הכשרות פתוחים לתחרות שוק חפשי, כל מי שחפץ בכך יכול הקים גוף כשרות, קהילתי או פרטי, ולשווק את מוצריו. הצלחתו תלויה באימון שהוא מצליח לרכוש מהציבור, בשמירה על דרישות ההלכה מחד, ועל רמת המוצרים – על ידי התקשרות עם מפעלים מצליחים – מאידך.

מי שאינו עומד בדרישות מוצא עצמו כלא כדאי. כך עדים אנו למגוון רחב של כשרויות, ברמות כשרות שונות, ובאיכות ופריסה של מוצרים לפי הצלחת המערכת וביקוש הציבור.
מדוע לא יועתק מודל זה גם לתחומי כשרות הטכנולוגיה? הלא את הבעיה אין צורך להסביר. הציבור מודע היטב לסכנה, וחפץ בפתרונה לא פחות ממפרסמי המודעות שרבים מהם אינם מכירים את הסכנה בגודלה האמיתי. מה שנדרש הוא רק לספק שירותי פתרון.

בתחום הסלולר אכן נוסה המודל הזה בתחילת הדרך. קמו כמה מסלולים כשרים בכל מיני רמות, היו קשרים כשרים ומסלולי קהילה שאף קיבלו חותמת של גדולי הוראה. אם הדרך הזו היתה מתפתחת לממדים הנדרשים, לא היינו נאלצים להתנהלות הבעייתית של השנתיים האחרונות. ניתן פשוט לנפק מוצרים כשרים ולהציעם לציבור, עם sms ללא תוכן סלולרי, ללא sms  עם משחקים, ללא משחקים בלי מחשבון, וכן הלאה לפי הביקוש. מדוע צריך לקבוע נורמה אחידה ולדרוש ממי שאינו מעוניין בה ליישר קו? האם יש חובה הלכתית כזו? מדוע אם כן היא לא מיושמת בתחום המזון?

על זו הדרך יכולה להיות תפארת עסקני האינטרנט הכשר. כולנו מודעים היטב לבעיה ומשוועים לפתרון, יקומו אנשי טכנולוגית מחשבים, יקימו חוות אינטרנט כשרות בכל הרמות, ישווקו חבילות מחבילות שונות, ומובטח להם שגם בקרב אינם שומרי מצוות באופן מלא או בכלל, יהיה ביקוש למוצר.
(מאמר זה נכתב בעקבות דיון בפורום תודה למשתתפי הדיון)

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר