אגודה אחת > תורה > מקומו של התנ"ך בחיי האדם התורני

מקומו של התנ"ך בחיי האדם התורני

בעקבות המאמר על "נקמה בגויים ולימוד התנ"ך" בו קבלנו על הזנחת העיסוק בתנ"ך דווקא בקרב תופסי התורה, פנינו אל הרב יצחק יעבץ – יהודי שמקדיש חלק ניכר מחייו ללימוד עיון וחקירת התנ"ך – שיבאר לנו בצורה יסודית את מקומו של לימוד התנ"ך בחיינו.

 
| תורה | 2 תגובות

שאלת מיקומו של לימוד התנ"ך בתוך כלל חיובי הלימוד מופיעה כבר בגמרא ובראשונים. במאמר זה נבחן מעט את הסוגיה וננסה להעמיד את לימוד התנ"ך על מתכונתו הנכונה.

א.      קידושין ל א "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב (דברים ו) ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ופסק הרמב"ם (פ"א מהלכות ת"ת הי"ב): "היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה שבכתב ובשלוש בתורה שבעל פה ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה".

פשוט וברור שנצטווינו בלימוד וידיעת כ"ד כתבי הקודש, שהם דבר ה' שניתן לנו על ידי נביאיו, וכן הביא רש"י עה"פ ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו וגו': "ככלתו כתיב חסר וכו' מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין, אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים", וניתן להביא עוד מקורות רבים שתחילת הלימוד של תינוקות של בית רבן היא בכל ספרי המקרא ואחר כך מלמדים אותם תורה שבעל פה.

דברים אלה אינם צריכים לפנים, אלא שכידוע לימוד המקרא נזנח בבתי מדרש רבים, ובדורות האחרונים אף באופן מודע מפני תרעומת המינים, פורצי גדרי כרם בית ישראל ומפירי ברית שונים, שניתלו במקרא כדי להמעיט מערך דברי סופרים ושמירת המצוות על פי חז"ל, ומשלא כל חכם ותלמיד ידעו מה להשיב לאפיקורוס, נמנעו מלעסוק בספרי המקרא כראוי.

במענה לחובה ההלכתית הברורה ללמוד מקרא, וכמובא בגמרא בקידושין בראש דברינו, נתלו בדברי ר"ת בתוספות שם ד"ה לא צריכא: "ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם". אך לכאורה צע"ג בדבריו, שהרי מי שילמד את כל הש"ס לא יידע את רוב התנ"ך. מדברי הטור (יו"ד רמו) נראה שר"ת פוטר רק מהחיוב לשלש כל ימיו את זמנו, ולא מלימוד תחילה של כל המקרא, וכבר דנו בזה הפוסקים.

נלע"ד בדברי ר"ת והפוסקים שהלכו בדרכו, שכוונתם היא דווקא כשלומד התלמוד כשמגיע לפסוק מעיין בכל הפרשה, ואמנם מרוב ככל פרשיות המקרא נראה שיש לפחות פסוק המובא בתלמוד. הלומד באופן זה יידע את רוב המקרא. אך אם כשמגיעים לפסוק אין מעיינים בו וכמעט מדלגים עליו, ודאי אין זה נחשב שלמד מקרא ואף לא שחזר על המקרא.

ב.       ספרי המקרא צריכים פירושים. יש ספרים שפשטי המקראות בהם מובנים בדרך כלל, כמו ספרי נביאים ראשונים, ספרי כתובים שעיקרם מעשים וגם ספרי נבואות שלשונם קלה וקרובה ללשוננו, כרוב ספר ירמיה ועוד. יש ספרים שקשה להבין את לשונם, והלומד שאינו מורגל עלול לחוש לאחר קריאת פרשה שלמה שכמעט לא הבין דבר.

כדי להבין את הפסוקים ניתן ללמוד את פירושי חכמינו, מהראשונים ועד האחרונים. אמנם לעתים דווקא הלימוד הצמוד למפרשים מונע יכולת לסגל את לשון המקרא ולהתרגל אליו. הלומד עמוד בספר איוב ללא כל פירוש, יקראנו כמה פעמים ויגלה שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה היה לו במבט ראשון.

אמנם לימוד ללא פירושי חכמינו עלול גם להביא לקושיות מטרידות ולאי הבנה. מקובל בבתי מדרשינו להביט על המקרא, ובעיקר על חטאי גדולינו, ברוחו של רבי שמואל בר נחמני אמר רב שעל ששה חטאים מפורסמים במקרא אמר (שבת נה ב) "כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה". אך לא כל הפרשנים הלכו תמיד בדרך זו. כבר הרמב"ן בחטא ראובן הציע דרך קרובה יותר לפשט, וגם בפרשת לך לך דן את אברהם ושרה בחטאים שלא הוזכרו במדרשי חז"ל, ובחטא דוד בבת שבע הדבר נתון במחלוקת אמוראים בכמה סוגיות בש"ס, והאריכו בזה גדולי הפרשנים בכל הדורות.

לימוד על פי פשוטו של מקרא הוא נכון וראוי, כאשר מכירים את דרשות חז"ל ואת ראייתם הזכה על מעלת אישי המקרא, ואת דרך הלימוד שאינה מביאה חלילה לזלזול ולביקורת אסורה.

ג.        בימינו זכינו לפירוש חדש למקרא, נוסף על פירושי רבותינו הראשונים והאחרונים. פירוש זה הוא 'פירוש ארץ ישראל' – כלומר, היכולת ללמוד את המקראות היכן שנכתבו, ולהבין על מה נאמרו. אינו דומה היושב בבית המדרש ולומד את פרשת דוד וגלית, לעומד בתצפית בתל עזקה הצופה על עמק האלה ולומד את הפרשה. אמנם אין וודאות גמורה ברבים מן המקומות, אך סבירות גבוהה יש בדרך כלל, וגם אם אין זה המקום המדויק, ודאי שיש בו המחשה וקירוב של הדברים.

העומד מול הרי גריזים ועיבל או בשילה, יבין טוב יותר מה סיפר לנו המקרא, וממרומי הר תבור והר הגלבוע אפשר ללמוד את סיפורי המלחמות, ניסי ה' וגם הכשלונות, לא רק מנקודת המבט הרוחנית, אלא כיצד התרחשו הדברים בתנאי השטח. על אחת כמה וכמה שרחובותיה של ירושלים הצופים לעבר הר המוריה, כל איזור ההרים והעמק של ירושלים המקראית, מהווים בית מדרש עליון ללימוד ספרי שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיה וספרים רבים נוספים.

כשזכיתי ללמוד את המקרא באופן זה, נפקחו עיני ואור חדש ראיתי. המבט הריאלי על דברי התורה, ההבנה המוחשית על מה דיבר הנביא כשהוכיח את המלך, מהיכן החל המצור ואיך התרחש החורבן, איך תקף צבא ישראל, והיכן עברו ישראל את הירדן, מביא לאור חדש גם בלימוד המשנה, התלמוד וההלכה. התורה מדברת על המציאות ופועלת בתוכה. דומה שהניתוק הקיים בין בית המדרש למציאות החיים, כאילו הקורקבן שבחנות אינו קרובו של הקורקבן שבמשנה, יכול להתחבר מחדש כשלומדים את דבר ה' אלינו עם 'פירוש ארץ ישראל' שזכינו לו בחסד ה' עלינו.

2 תגובות
  • 01
    אברהם
    2014/08/04 12:53

    אני חושב שהרעיון הזה של מבט על סיפור התנ"ך מ"השטח" כלשון הכותב היא גישה מסוכנת שתהפוך את הדיון למשהו ארכיאולוגי שניתן למחקר על כל המשתמע מכך.
    לא צריך להגזים עם רעיונות "מקוריים", לימוד התנ"ך הוא חשב אבל צריך לשמור אותו בגבולות וצורת הלימוד שהכרנו ולא לרעות בשדות ורעיונות זרים


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 02
    חנה
    2017/05/18 07:53

    ממליצה לך להמשיך ברעיונותיך עד לגלות בבל, להשאר בעיראק ובאיראן ולהניח אותנו לנפשנו


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר