אגודה אחת > גליונות אגודה אחת > תלמוד גדול שמביא לידי מעשה

תלמוד גדול שמביא לידי מעשה

 
| גליונות אגודה אחת | 2 תגובות

"…היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך… וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם למען ילמדון בכל מקום שנאמר ולמדתם שוברו בצידו ועשיתם". [ספר המצוות להרמב"ם מצוה יא]

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם [דברים ה א]

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם [דברים יז יח]

הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. [דברים לא יב- יג]

רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה–אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. [יהושע א ז-ח]

שִׁמְעוּ בָנִים, מוּסַר אָב; וְהַקְשִׁיבוּ, לָדַעַת בִּינָה. כִּי לֶקַח טוֹב, נָתַתִּי לָכֶם; תּוֹרָתִי, אַל-תַּעֲזֹבוּ. כִּי-בֵן, הָיִיתִי לְאָבִי; רַךְ וְיָחִיד, לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי–וַיֹּאמֶר לִי, יִתְמָךְ-דְּבָרַי לִבֶּךָ; שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה. קְנֵה חָכְמָה, קְנֵה בִינָה; אַל-תִּשְׁכַּח וְאַל-תֵּט, מֵאִמְרֵי-פִי. [משלי ד א-ה]

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. [קידושין מ ב]

מימות אבותינו לא פסקה ישיבה מהם ומעולם למדו באופן של בירור הדינים עד מיצוי נפשה של סוגיה, למיגרס והדר למיסבר עד לבירור שורש הדין והטעם כדי להבין וללמוד כל פרט וכל הלכה שאפשר להעלות ולהוציא ממצוה זו או מדין זה, ומצאנו לגדולי האמוראים שאמרו שעסקו במצוות שנהגו בזמנם ולא הגיעו למה שלא נהג בזמנם, עיין בבא מציעא קיד שאמר רבה בר אבוה לאליהו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא כלומר שאם איני בקי במועד נשים ונזיקין הנוהגים בזמן הזה, ובקדשים שנחשב כאילו נוהג משום ונשלמה פרים שפתינו, היאך אדע זרעים וטהרות. כיון שלימוד התורה עניינו לידע ולברר את המעשה אשר יעשה ישראל. וכן בברכות כ ובסנהדרין קו ובתענית כד בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ובזמן הגאונים בשתי ישיבות לא תנו נדרים (רא"ש בנדרים) וכן בכל דור למדו לפי הנוגע למעשה.

התלמוד בבלי שהתחבר בבבל שלא נוהגות שם כמעט מצוות התלויות בארץ לא נכתב על סדר זרעים, לעומת זאת התלמוד הירושלמי שהתחבר בארץ ישראל כולל את סדר זרעים. ודאי שיש גם לימוד לשם לימוד כמו שמצאנו בברכות ובסנהדרין שם שרבא ורב פפא אמרו ואילו אנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא, שאחרי שביררו כל הסוגיות בארבע סדרים למדו גם זרעים וטהרות עד עוקצין לדעת דיני המצוות גם אלו שאינן נוהגות בזמן הזה 'דרוש וקבל שכר', אבל גם לימוד זה נעשה במתכונת של לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שאם לא כן אפשר היה לפלפל עד אין קץ בארבע סדרים, ואין צורך לעשות זאת בששה.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה–עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה–ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד. [פרק א יג] עוד יש לעיין בדבריו בתחילת ההלכות שפתח בחיוב ללמד את בנו ואת תלמידו ורק בהלכה ד כתב שאם לא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיגדיל. ומבואר מזה שיש שיעור למה שצריך ללמוד ואפשר לסיים שיעור זה לפני שיגדל ואם קיים אביו את חיובו לא נותר לבן מה ללמוד מצד חיוב זה, וכמו במילה ופדיון בכור שאם עשה האב את המוטל עליו אין חיוב על הבן, ורק אם לא למדו אביו מצווה ללמד את עצמו, וכן בהלכה ו שכתב לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה וכו' משמעות הדברים שיכול ללמוד את התורה קודם שישא אשה . הרי להדיא ששיעור תלמוד תורה הוא מוגדר וקצוב, והיינו שכיון שהוא יודע המותר והאסור הרי למד את התורה ועתה ישא אשה אף שיהיה טרוד בפרנסה .

ועולה מדברי הרמב"ם שיש שלש רמות בלימוד התורה, האחת לידע המותר והאסור, וחיוב זה ניתן בעיקרו לאב שילמד את בנו כמו שחיוב מילה מתקיים במצב האידיאלי על ידי האב ובזה עוסק הרמב"ם בהלכות הראשונות וכתב שאם לא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו ולימוד זה פוטרו מלישא אשה עד שילמד וחיוב זה נלמד ממה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ומפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ומכיון שכל איש ישראל מחויב במעשה חייב הוא ללמוד כדי לעשות. לאחר לימוד זה יש מצוה מדברי קבלה לקבוע לו זמן ביום ובלילה שנאמר ביהושע והגית בו יומם ולילה וכן מחויב מדברי תורה לחזור על משנתו עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח. ויש דרגה נוספת בלימוד התורה והיא נקראת כתרה של תורה והרוצה לזכות לזה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא יבטל לילותיו כמו שכתב בפרק ג, ואלו הם חכמי ישראל שבכל דור שמפרשים התורה לעם ומכריעים בשאלות שעדיין לא התבררו.

על כל פנים מצות תלמוד תורה הוא כפשוטו ללמוד ולדעת את דיני התורה כדי שיהיה אפשר לקיימם. תורה שבכתב חתומה ניתנה, ופירושה נמסר לחכמי ישראל שבכל דור ודור על פי כללי הקבלה והמסורה ויש בכוחם לחדש ולהוסיף דינים ופירושים במידות שהתורה נדרשת בהם, וזה הדרגה הגבוהה בלימוד התורה של הכלל על ידי חכמי ישראל העמלים לברר הדרך הישרה ברוחב דעתם ופלפולם איך לקיים כל דיני התורה ואיך לשמור עליהם ולגדרם 'עשו משמרת למשמרתי', כל זה התקיים באופן מלא בעוד שישראל היו על אדמתם וידם היתה תקיפה על עצמם, וגם לאחר שיצאנו לגולה עדיין התורה היתה מסורה לחכמי הדורות לפרש ולתקן כל עוד שהוראותיהם פשטו בכל ישראל עד חתימת התלמוד. כיון שהתפזרנו בכל פינה וקצה, והוראה שלא פשטה בכל ישראל אינה מחייבת, החלו החכמים לפרש דברי הש"ס כדי ללמד לעם את המעשה אשר יעשון, ודבר זה חכמה גדולה יש בו, ופלפלו והתייגעו הרבה בחיפוש האמת לפרש ההלכה העולה מדברי חכמי הש"ס שהם סוף הוראה.

למעשה עוד כמה מאות שנים המשיכו מרכזי התורה לפעול באותן ישיבות ובעיקר 'שתי ישיבות' המהוות מושג בדברי הראשונים והם סורא ופומבדיתא ועיקר המאמץ הושקע בשימור הגירסה והמשך לימוד דברי האמוראים. אחרי שמרכזי התורה נדדו מבבל נוצרו למעשה שתי אסכולות, אפשר לומר בכללות הספרדית מול הצרפתית, הספרדים הם תלמידי הרי"ף – הרמב"ם כמייצגם – עמלו על ניפוי המשא ומתן התלמודי על מנת להגיע להלכה ברורה וכן הכרעה בין סוגיות חלוקות והשוואת הגירסאות , לעומתם בצרפת דרך לימוד התורה היתה בירור סברות האמוראים וביחוד רבינו תם ותלמידיו בעלי התוספות שעמלם היה ליישב סוגיות הש"ס בפילפולם לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. הטור ואחריו הבית יוסף ליקטו את השיטות וקבעו כללים להתנהגות מעשית במחלוקות הרבות שהתהוו הן בהכרעת מחלוקות האמוראים והן בהבנת דבריהם.

חכמי ארצות אשכנז המשיכו ללבן דברי הראשונים ולהתאימם לסוגיות הש"ס ופלפלו בעומק סברתם ליישב הדברים המוקשים ולהכריע בין שיטות הראשונים. בכל אלו השלבים היתה התורה מקשה אחת והפלפול שימש כלי לתרץ הויות ולשדד עמקים כדי להכריע את דבר ההלכה. עד שבאה בשורת החידוש מבית מדרשן של ישיבות ליטא ובראשן הגר"ח בישיבת וולוז'ין, לפיה עליך לפלפל לשמה על מנת להבין ללא ציפיה להשלכות מעשיות של פלפולך והבנתך, שהרי בין כך ובין כך ההלכה כבר נפסקה. שיטה זו שכוחה יפה ללימוד דרכי התורה לצורבים הצעירים אשר היא פותחת להם פתח למתיקות התורה גם כל עוד לא הגיעו להוראה, הפכה במרוצת הזמן למטרת לימוד התורה גם עד זקנה ושיבה, לעולם למד להבין את הכתוב, אך בבואך לנהוג הלכה למעשה 'ניתי ספר ונחזי' ,ואם תאמר כל הללו שדרשתי מה תהא עליהם, קוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. עד שנעשית תורה כשתי תורות, האחת להבין והשניה לקיים, האחת לעסוק בה ולחדודי ולהשקיע בה כל כחות הנפש עד דכדוכה, ללמוד וללמד, והשנית לנהוג בארחותיה בלא חמדה, חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי הפוסקים שדברי נביאות בפיהם והלב יודע שלא טעמו טעם סברה כעין תבשיל זה שאנו מתבסמים מריחו כל יום. ולא עוד אלא שאם בא תלמיד להתקדם בלימוד הוראה ללמוד דברי הפוסקים על מנת לדעת את ההלכה, הוא מסתכן באיבוד מעמדו כ'למדן' ויורד לשולי חברת הלמדנים, עד שלא תמצא ידיעת ההלכה אלא בחלושי השכל שכוחם לא עמד להם לפלפל כהררים התלויים בשערה בהלכות יבום ושור הנסקל. הלזה תקרא לימוד תורה אשר מי שחשקה בה נפשו פטור מלישא אשה כדי שלא יוטרד בעול הפרנסה ולא יוכל לפלפל כראוי ?

2 תגובות
  • 01
    משה שמולביץ
    2009/08/17 14:40

    יפה כתב הרב מאיר י. במאמרו "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" שתכלית לימוד התורה הוא ללמוד לשם לעשות. והדברים פשוטים וברורים ולעולם לא היה מי שחלק על זה, למעט מי שנשבה בחרדיות המודרנית שבאה כריאקציה להשכלה האירופאית שהרסה את בית ישראל.אמנם כל זה שייך לתכלית הטבעית של התורה שהיא על מנת לעשות אבל יש עניין נוסף בתורה, והוא הדבקות בה' על ידי ההתעסקות בתורתו ואסביר את דברי.נצטוינו 'בכל דרכיך דעהו' ויש לכל אדם הרבה כוחות הנפש ובני אדם שונים הם זה מזה בכוחותיהם ובתכונותיהם.ואציג את הדברים בשאלה ריטורית, מה יעשה אדם מוכשר ואינטליגנט לעבודת ה'? כשהוא יאמר תהילים הוא ירדם, כשהוא ירוץ לקיים דקדוק מצוות כאנשי בריסק וחזו"א, הוא ישתומם, כשהוא ירוץ לעשות חסד, הוא לא יחוש שהאני העצמי שלו בפעולה. לאדם כזה צריך לתת את האפשרות של דבקות בה' בתחום שהוא הכי חשוב אצלו ושהכי מזהה אותו בתור אני.ידוע אדע, שאנשים מסוימים ימשכו אותו לכיוון הפילוסופיה או הקבלה, אבל זה כבר עניין אחר, ובפועל במשך ההיסטוריה היו אנשים רציניים שלא רצו להכנס לתחומים האלו או לפחות עד גיל מסוים.לסיכום: הייתי משווה את הלימוד לשם לימוד כקרבן נדבה שאדם לא מחויב לעשותו אבל זה מקרבו לאביו שבשמים. וכידוע שהקרבנות לא מדברים אלינו, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה רגשית, ולכן מה טוב ומה נעים שאנשים מתדבקים בה' על ידי העיסוק בתורתו.נ. ב. לדברים אלו אין קשר לעניין של תורה ודרך ארץ ושאלות נוספות שיש כלפי תופעת הכוללים כיום, דנתי רק לגופם של דברים.אשמח אם תפרסמו את הדברים.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    מאיר י.
    2009/08/17 14:40

    ראשית, אתה מזהה את החולק על מאמרי עם חרדי איש התקופה המודרנית, כלומר עולם הישיבות כפי שהתפתח בליטא ופולין לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, אכן כלפי זה נאמרו הדברים.

    הערך המוסף שאתה מזהה בתורה הייתי מגדיר אותו במילה אחת 'פורקן לעבד ה" כלומר אדם שמחפש לעשות מעשה ממצה שיחשב לו לעבודת השם, ובכן, מי אומר שיש דבר כזה?
    אתה טוען שבעשיית מעשים טובים בין אדם לחברו רמת המשכל שלו תשתעמם, ומה בכך? וכי מי אמר שהבורא נתן לאדם יכולות שכליות כדי שימצה את כל כולן בכל רגע? וכי מכונית שאינה נוסעת רק על הילוך חמישי אינה צריכה הילוך כזה?
    האם ללא שנאמרה פרשת הקרבנות בתורה היית מציע שמי שרוצה לעבוד את ה' ישחט כבש ויזה את דמו? יש ראשית למצוא את מקור המצוה ללמוד שלא על מנת לעשות כדי לקבוע שבכך עובדים את ה'.מלבד זאת, לא נראה לי שמי שיעמול בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יסיים את העבודה הזו בימי חייו, יש להזכיר שלא דיברתי על סוגיות מעשיות בלבד, גם סדר קדשים יש ללמוד ולהוציא דינים העולים, זהו גדר תלמוד תורה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר