על נקמה בגויים ולימוד התנ"ך

בימים של התגוששות בין ישראל לבני דודינו הערבים, עולה שאלת הנקמה בווריאציות שונות, חלקם תומכים וחלקם מסתייגים. אלעזר בן צבי במאמרו מניח את האצבע על מקום המפגש של השאלה - התנ"ך. בד בבד הוא תוהה על ההתעלמות מעיסוק בתחום חשוב זה.
נקמה 3

אירועי החודש האחרון, החל מרציחתם המזעזעת של שלושת הנערים ולאחריו הריגת הנער הערבי ועד לעימות שהתגלגל למיני מלחמה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה, העלו  את נושא הנקמה על הפרק.

הרשתות החברתיות גועשות במסרים תוקפניים על הצורך לגבות מחיר מהצד השני, להרוג בהם ולהכות בהם מכת הרג ואבדן. מנגד, רגשות הנקמה הבוערים בעצמותינו נתקלים במחסום מוכר של איסור "לא תיקום ולא תיטור". ההכרה היסודית שלנו לפיה אין מקום לפעולה רק בשביל לנקום. הנקמה נתפסת איפה כסוג של הוצאת קיטור שאינה עומדת במבחן התורה ומשכך אין לה מקום במחוזותינו. בכלל הגישה  המסורתית בעולם התורה הייתה מתמיד ריחוק מדיבורי נקם מאחר וזה נתפס כמשהו עם ניחוח ציוני כוחני.

אך האמנם כך הם פני הדברים? האם אכן נקמה היא דבר פסול לכשלעצמו?

נראה שבמבט מעמיק בתורה, בנביאים ובכתובים נמצא כי מודל הנקמה בכל מה שקשור בנקמת דם אינו דבר פסול אלא להיפך.

בפרשת רציחה בשוגג אנו מוצאים את דינו של הרוצח האמור לנוס אל אחת מערי המקלט בכדי להמלט מגואל הדם. זאת אומרת – התורה מכירה בצורך של קרוב המשפחה לבצע פעולת רצח כנגד הרוצח רק בתור נקמה! אלא שמכיון שהמעשה נעשה בשוגג, ניתנת לרוצח אפשרות לנוס אל עיר המקלט, אולם אם ייתקל גואל הדם ברוצח והרגו נפש אין לו דמים.

בפרשת שמשון והפלישתים – אירוע בעל ניחוח אקטואלי להפליא – מתואר איך מבקש שמשון מהקב"ה לאחר שראה שכלו סיכוייו, " זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱ-לֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים". שמשון מבקש כי בפעם האחרונה לפני מותו תינתן לו האפשרות לקחת נקמה מידי הפלישתים ולהשמידם יחד עימו ואכן כוחו חוזר אליו והוא ממוטט את הבניין על יושביו ומת עמהם מות נקמה. (נושא ההתאבדות בהקשר הזה נידון בראשונים). שמשון יודע כי במעשהו זה לא יביא הצלה לעצמו וימות הוא עיהם, אך הוא מבקש בכל זאת את האפשרות לבצע מעשה  נקם בפלישתים, והקב"ה נענה לו.

בכל שבת בבוקר אנו זוכרים בברכת "אב הרחמים" את הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו ומבקשים מאת הקב"ה לנקום את נקמת דם עבדיו השפוך. ואומר "כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענווים".

נמצא, כי נקמת הדם על הרג ורצח – גם בתוך העם – וק"ו כזה הבא מאוייבינו הקמים עלינו, אין בו משום חיסרון, ואף מעלה יש בו. הרצון לנקמה על דם אחינו הזועקים מן האדמה הוא רצון עמוק ויהודי מאין כמוהו ועומד כערך עליון בסולם הערכים היהודי.

                               

  *****

עיקרו של מאמר זה, יותר משבא לקבוע מסמרות בנושא הנקמה, בא הוא להעלות למודעות נושא עקרוני שנזנח במחוזותינו – לימוד התנ"ך.

בעולמנו התורני, אי שם בין הוויות אביי ורבא לגדרי מוחזק ותפוס ובין סדר עיון לבקיאות, נשכח עולם שלם של עיון בתנ"ך ומקורותיו, וידיעת מושגי יסוד שיש בהם הנחיות ברורות לכל סדרי החיים שלנו כעם וכפרט.  ידיעת התנ"ך היא עיקר חשוב בעולמו התורני של כל איש ישראל והרלוונטיות שלו מבצבצת מבין האירועים האקטואליים שעוברים עלינו.

הפרשנות אינה בהכרח לצד אחד וישנן השקפות שונות ביחס למקרים ושיוכם. אך דבר אחד ברור, אי ידיעת מושגי יסוד בתנ"ך היא בורות חמורה שמשליכה על הבנת נושאים בסיסיים בעולמנו התורני.

ניתן למנות סיבות רבות לכך שתחום זה אינו מפותח בקרב הקהל התורני. החל מהעיוותים שנוצרו על סיפורי התנ"ך בידי הוגים חילונים ומשכילים ועד הגישה של המנעות מהאנשת (מלשון אנושי) אבותינו והפיכת הסיפורים של התורה למקרים "רגילים" על כל המשתמע מכך.

בכלל העיסוק בתנ"ך במבט היסטורי היה בו מתכון לדרדור. עולם ההשכלה של מנדלסון קידש את התנ"ך ועל ידי כך עיוות את מושגי הדת. ראשי הציונות גם הם עשו שימוש בוטה בפסוקי התורה תוך עירוב קודש בחול ושימוש ציני ברוח חזון הנביאים לצרכי תעמולה ופולקלור.

שני הדברים האלו יצרו מסך של ניכור סביב לימוד התנ"ך, עד כדי כך שכל ניסיון לשלב לימודים אלו במערכת הלימוד הישיבתית ייתקלו במבט עויין כלפי היוזם כמי שמכניס רוחות זרות בקרב מחנינו.

נראה כי הבנת הנסיבות אמורה להוביל אותנו לשינוי התפיסה ביחס ללימוד התנ"ך. השינוי לא צריך לבוא בהכרח על ידי שינויים מבניים בתוך מערכת הלימודים, אלא יותר בהבנה ובהכרת פני הדברים שיובילו מאליהם לשימת דגש עצמי על התנ"ך בקרב תופשי התורה.

תגובה אחת
  • 01
    עקיבה
    2015/01/07 21:44

    שכוייך -ידוע שבבתי מדרש של הגר"א ,הנצי"ב, והחת"ס נתנו מקום חשוב וגלוי לידיעת התנ"ך ואף העבירו בו שיעורים


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה