אגודה אחת > אחריות ציבורית > השוחד במדינת ההלכה

השוחד במדינת ההלכה

לעתים קרובות נשמעת הטענה כי מבחינה מוסרית, אם פקיד ציבור טורח למעני, חובתי לשלם לו עבור זה או לכל הפחות לשלוח לו מתנה נאה. ובכלל, מבחינה הלכתית אין בעיה לתת שוחד לפקיד, רק לדיינים אסור לתת שוחד. האמנם?

 
| אחריות ציבורית | תגובה אחת

אמש הורשעו בבית המשפט כמה בכירים בעיריית ירושלים לשעבר באשמת קבלת טובות הנאה בעבור אישורי בניה. חלק מהמורשעים חרדים, הבכיר שבהם הוא ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי. הוא לא הורשע בנטילת כסף לכיסו אך הורשע בכך ש"בחר לפעול בניגוד לאמות המידה הנדרשות בכלל, כמו גם אמות המידה הראויות על-פי השקפתו" ובכך ש"שיווה לנגד עיניו, כל העת, את המטרות הנעלות של עמותת 'יד שרה', ולמען מטרות נעלות אלו, בחר לחצות הגדרות ולשקוע בפלילים".

בפסק הדין מדגיש השופט כמה יקרה עמותת 'יד שרה' לנאשם, עד שהיא לדידו נשמת אפו, מאחר שהנאשם היה מודע לסכומים שהועברו לעמותה בגין תפקידיו הציבוריים, לפיכך הוא נמצא אשם.

אחת השאלות המאתגרות יותר בעקבות הפרשה הזו היא מה היא עמדת ההלכה או המוסר היהודי בשאלות כאלו. אין זה סוד שההתנהלות שלנו כציבור גדושה במרכיבים היסטוריים של התנהלות מול הפריץ. לא זו בלבד אלא שאנו מפקפקים באמביציה של איש הציבור למלא את תפקידו בלי תגמול נאות.

 אחת התוצאות של גישה זו היא החיבה המפורסמת לרפואה פרטית. אי אפשר לשפוט אדם העומד בפני סכנת חיים על כך שאינו מפקיר עצמו בידי הרופא התורן אלא מנסה לקנות בכסף מלא שירות רפואה טוב יותר, 'וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ -יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ' (איוב ב, ד).

בשאלת השר"פ טמונה שאלה בסיסית יותר. טובת הציבור מול טובת היחיד. רפואה לעשירים על חשבון הציבור, ובעיקר השאלה של סכנת חיים מיידית מול סיאוב המערכת לאורך הזמן, תהליך שעלול לגרום נזק לאחרים בהמשך.

שאלת התגמול הנאות לנבחרי ציבור קלה יותר לבחינה משום שלא מדובר בסכנת חיים ומשום שקל יותר להבין מהו הנזק שיכול להיגרם מתגמולים שכאלו לאורך זמן.

גם אם האדם הפרטי מרגיש חובה מוסרית להכיר טובה לפקיד כלשהו שטרח למענו, עליו לשוות לנגד עיניו את הנזק העקיף שייגרם ממילוי ה'חובה' הזו. פקיד שמקבל טובת הנאה כזו אפילו לאחר מעשה, יצפה לה בעתיד עוד קודם מעשה שיתחיל לעבוד. בהמשך הוא יעדיף את אלו שמשלמים לו על אלו שאינם משלמים לו וככל שיעבור הזמן הוא יקדם את אלו שמשלמים הרבה על אלו שמשלמים מעט. בסופו של דבר הציבור שהוא המעסיק הישיר של אותו פקיד, הציבור שמשלם את משכורתו – לא יקבל על כך תמורה ולא ינתן לו שירות.

הפקיד, שמקבל שכר לא רשמי עבור שירותים אותם הוא מבצע במסגרת תפקידו הרשמי מועל באימונו של המעסיק – הציבור. הוא פוגע באינטרסים של הציבור למען היחיד שמשלם לו מעבר לשכרו הרשמי.

הדברים פשוטים, אלא שהשאלה המוסרית חמקמקה מעט בעיני מי שלא הורגל לראות את הדברים באופן מערכתי. כדאי לבחון את הדברים באמצעות דוגמאות.

נתאר לעצמינו אדם הממתין בתור בסופרמרקט, מישהו מגיע אחריו, נותן לקופאי כמה שקלים והלה מעמיד אותו בראש התור, על חשבון זמנם של הממתינים אחריו. מה נאמר על אותו קופאי? ואם הוא הבעלים של החנות והוא טוען שזכותו למכור מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה? גם אם לא נוכל לתקן את דרכיו, סביר להניח שכף רגלינו לא תדרוך עוד בחנות הזו. הדברים חמורים פי כמה וכמה אם אנו משלמים את משכורתו של אותו קופאי והסופרמרקט הוא בעצם קואופרטיב השייך לציבור. אז בעצם הקופאי משתמש בכוחו שניתן לו על ידינו כדי לפעול נגדנו. אין ספק שזו מעילה באימון.

אחת התפיסות העממיות המקובלות היא ש'שוחד' הלכתי הוא רק לתת לדיין על מנת להטות את הדין או אפילו כדי ש'יפסוק משפט צדק לאמיתו'. עיון במקורות מעלה שהדבר לא כך הוא. החל ממשה רבינו שאומר 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי' (במדבר טז, טו), כך גם שמואל שאומר 'אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם'. הכופר המוזכר בסוף הפסוק הוא סוג של שוחד, שוחד כדי להתעלם מעוול או כדי להעניש באופן קל יותר. החמור המוזכר בתחילה הוא בהכרח לא שוחד אלא דבר מה נוסף. חכמינו מפרשים זאת הן אצל משה רבינו והן אצל שמואל שהם לא לקחו מן הציבור כלום, אף לא 'החזר נסיעות' כשנסעו לצורך הציבור! ואף לא השתמשו בחמור של מאן דהוא למטרה שולית ואגבית. טוהר מידות מוחלט.

החזון המושלם הוא של משרתי ציבור שאינם צריכים מאומה מקופת הציבור, 'אי תלות' מוחלטת. בשם החזון הזה יש רבים הקוראים לשלם משכורות גבוהות לפקידי הציבור ויש בכך היגיון רב. לא תמיד זה מועיל משום ש'אוהב כסף לא ישבע כסף'. אבל זה בוודאי מרחיק את הניסיון.

שולחן ערוך

אין צורך להזדקק למוסר הנביאים כדי להבין זאת, הדברים נפסקו להלכה. על דברי השולחן ערוך 'מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד', מוסיף בספר פתחי תשובה 'לאו דוקא דיין אלא הוא הדין נאמנים על הצבור אף שאין דיניהם דין תורה' (חו"מ ס"ט סק"א). את דבריו הוא סומך על התוספות יו"ט שנסמך על הרא"ש.

רבים שואלים מה יקרה במדינת הלכה לכשתקום. איך תהיה ההתנהלות הציבורית לגבי שאלות עמומות של הלכה וחוק. מכל המקורות הנ"ל יש לנו תשובה ברורה על השאלה מה תהיה מדיניות השוחד במדינת ההלכה. לא תהיה שם מדיניות בקשיש אלא פקידי ציבור הפועלים ביושר למען משלחיהם – הציבור. ובלשונו של המדרש:  'צריך שיהיו השופטים והשוטרים בעלי זרוע במעשים טובים, נקיים מכל משפט [כך] שלא יהא לאדם פתחון פה עליהם, כמשה שאמר לישראל לא חמור אחד מהם נשאתי, ושמואל שאמר הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי וגו'. הוי אומר שופטים ושוטרים שלא יהא בהם דבר של פסולות'.

תגובה אחת
  • 01
    עקיבה
    2015/01/06 23:47

    ערוך השולחן (חושן משפט סימן ט) – יש דבר שנוהגין העולם כהיתר והוא איסור גדול. כאשר נצרך לבחור מנהיג ,בוחר את קרובו שיתן לו טובת הנאה. יש בזה קבלת שוחד והכשלת הרבים ומחלוקת וחלול שם שמים שאין קץ לעונשו".
    ובנוסף האברבנל : "זו מצוה… לממנים את השופטים בציבור, שלא יטו במינויים מדרך המשפט והראוי, ולא ימנו אדם להחניפו, וזהו הכרת פנים, ולא מפני שוחד שייתן לממנים כדי שימנו אותו, כי הנה זה באמת יביאהו למנות מי שאינו הגון לשפוט…" בימינו, כל הציבור שותף, באופן ישיר או עקיף, למינוי השופטים – בכך שהוא בוחר את נציגיו לכנסת, שאחראים לקביעת החוקים ובסופו של דבר גם לבחירת השופטים.
    מעבר לכך, בימי התנ"ך המנהיגים "שופטים" (כמו כל ספר שופטים, שם המנהיג הצבאי נקרא "שופט"), מכאן שהאיסורים שנאמרו לגבי שופטים מתייחסים גם לבחירת מנהיגים כלשהם.
    מכאן, שהמצוה " לא תקח שוחד " הנזכרת בדברים טז חלה על כל אזרח ואזרח – אסור לקבל שוחד על-מנת לבחור או לא לבחור במועמד מסויים.
    החת"ס דן בשאלת בחירת רב באחת מן הקהילות, שהיו בה ארבעה מועמדים, ונבחר אחד מהם ברוב קולות, וכעבור זמן: "היה קול המון סוער, כי הרבה מאנשי הק"ק [=קהל קדוש; הקהילה] קיבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם". השמועה הפכה עד מהרה לראיות מוצקות: "אחרי זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב. ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב, שיקבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב , ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם. דאי לאו הכי, לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא. "
    כלומר, הבוחרים שידם הייתה במעל ביקשו לגבות את כספי השוחד שהובטח להם, והשאלה היא כמובן: מהן תוצאותיו המשפטיות של תהליך בחירות הנגוע בפגם של שוחד? האם הוא בטל מעיקרו?.
    החת"ם סופר מדגיש בתשובתו שאין די בחשש בעלמא, ויש צורך בראיות ממשיות, קבילות וכשרות, שניתן שוחד. אכן, אם תימצאנה ראיות לדבר, הרי זה פשוט שמינויו של הרב בטֵל מעיקרו. והוא אומר ש"אפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, ויישארו לו [=לרב שנבחר] רוב דעות [=קולות] שלא קיבלו שוחד", מכל מקום יש לבטל את כל הבחירות מעיקרן31. יתר על כן, הוא אומר שאם יש עדים כשרים שהרב הנבחר עצמו היה מעורב במעשה השוחד, הוא פסול מלכהן בכל משרת רבנות "עד שישוב בתשובה על זה". מכל מקום, "אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה [=הגוף הבוחר] כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד, ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תוּ [=שוב] שום שוחד עבור זה. מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה. אבל למינוי זה פסולים לעולם, דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו,32 לא יחזרו בהם, והוו להם [=והרי הם] נוגעים בדבר לעולם".
    לכאורה מכאן משמע שאפי' הבטחות בחירות מקובלות של סיוע למקום/חברה/ארגון/וכו' יש בו חשש שוחד ואין ממש הבדל בין שוחד בחירות לאדם אחד לבין שוחד בחירות למגזר שלם. לפיכך, כאשר מועמד מסויים נותן או מבטיח לתת תקציבים למגזר מסויים , הוא לכאורה נותן להם שוחד בחירות. שוחד מסוג זה הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות המקובלת במדינת ישראל, אולם במדינה הנוהגת על-פי ההלכה ישנם כמה חוקים המצמצמים את הבעיה:
    לכאורה באידיאל של התורה מרכז השלטון הוא מלכות באישור /המלצת נביא+ סנהדרין דבר שדי מונע אפשרות שהמלך ינסה לשחד את העם ובכל אופן המועמדים נבחרים על-פי תכונותיהם האישיות ולא על-פי הבטחות שהם מבטיחים לציבור הבוחרים , ולכן ניתן לאסור על המועמדים להבטיח הבטחות שיש בהן חשש שוחד.
    כל המינויים בעם ישראל הם לכל החיים, אלא אם כן הממונה חוטא ומודח מתפקידו: "מעלין משררה לשררה שהיא גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה–שמעלין בקודש, ולא מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל; אלא אם סרח" (רמב"ם, כלי המקדש ד כא;+ מלכים א ז). לכן, אדם שכבר מכהן בתפקיד ציבורי לא יצטרך להתמודד ולהיבחר שוב, ולכן מותר לו להעביר תקציבים ואין בכך חשש שוחד.
    כל הדיונים המשפטיים הם חסויים ( רמב"ם, סנהדרין כב ז). לכן, כל החלטה על העברת תקציבים למגזר מסויים מוצגת כהחלטה של כל המועמדים ביחד ולא של מועמד מסויים, ובמצב זה אין חשש שוחד.
    (לימוד שליקטתי מאראל סגל,הרב אביעד הכהן ובחלקו זכור לי מעוד מקורות )


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר