אגודה אחת > אחריות ציבורית > עיון: "דת ומדינה", עבר-הווה-עתיד, אוהדים-מתנגדים ועוד…

עיון: "דת ומדינה", עבר-הווה-עתיד, אוהדים-מתנגדים ועוד…

במסמך ארוך ומפורט קורא הרב מרדכי אלתר לחשוב מחדש על יחסי התורה ומדינת ישראל, האם זו סוגיה פנים חברתית או שהשפעותיה הן רק ביחסי חוץ?

 
| אחריות ציבורית | אין תגובות

לא מזמן הזמין יוסף צוריאל את הציבור לדיון בסוגיית "דת ומדינה – התלכנה שניהן יחדיו", לשמחתנו מצאנו שבנפרד מדיון זה שקד הרב מרדכי אלתר לסקר את הסוגיה לשלל היבטיה, קיבלנו את דבריו מידיד וביקשנו את רשותו להפיץ את המסמך הלאה, והרי הדברים מוצעים לשם המשך דיון, האם עלינו לפעול גם בתחום שקצת חיצוני לנו.

—————————-

עיון מחודש בסוגית דת ומדינה

בשורות הבאות ננסה לדון מעט בבעיה ישנה ועתיקה בעיית הדת והמדינה, קולמוסים רבים נשתברו על מדוכה זו, דיו רב נשפך, אמנם כל זה איננו פוטר מעיון מחודש, מרצון לשוב ולברר נושאים אלו, וודאי כאשר השתנו דברים צריכים לשוב ולעיין מחדש בכל הסוגיא הסבוכה הזו[1].

א. מורכבותה של סוגית דת ומדינה.

ב. סיבת ההכרעה לשילוב הדת במדינה.

ג. ההתנגדות לחיבור דת ומדינה.

ד. טענת המצדדים בשילוב.

ה. שינוי המציאות בזמנינו.

ו. הצעה לשינוי המצב הקיים.

ז. השנאה הנוצרת מהמצב הקיים.

ח. הכפפת התורה למדינה.

ט. דעת הגרי"ש אלישיב.

י. ספרי יוחסין.

יא. המציאות החדשה.

יב. סוף דבר.

 

מורכבותה של סוגית דת ומדינה

א] מדינת ישראל מגדירה את עצמה מדינה יהודית ודמוקרטית, ברור לכל בר דעת שההגדרה המשולבת הזו, יוצרת התנגשות רצינית, הדת מעצם מהותה היא מצווה, לא רק מייעצת אלא כאמור מצווה, הדמוקרטיה עצם ענינה הוא ההנהגה בכל ענין על פי הכרעת הרוב ונבחריו, אפילו במדינה שהרוב דתי יתכן שבענינים מסוימים הרוב לא ירצה את ההכרעה הדתית. וכאן נוצרת ההתנגשות בין הגדרתה היהודית של המדינה לבין הגדרתה הדמוקרטית, שהרי המדינה אינה מוגדרת רק מדינת היהודים אלא המדינה היהודית ומהי יהדות? הרי  התורה היא היא היהדות והתורה מעצם ענינה מצווה וענינה ציווי אלוקי ואינה מתייעצת בדעת הרוב. ודאי וודאי במדינה שהרוב בה חילוני שההתנגשות בין רצון הרוב לציוויי התורה היא התנגשות עצומה ובלתי ניתנת ליישוב. 

למעשה הכרעת ראשי המדינה שריה ויועציה כבר מתחילה היתה שהמדינה בעיקר היא מדינה דמוקרטית, ורק נוסף לה תבלין יהודי, והתבלין היהודי המרכזי היה בסיפוח מוסד הרבנות הראשית שהוא מוסד שקדם למדינה והוכר על ידי הממשל הבריטי, לרשות המדינה, ובהחלת החוקה היהודית חוקת התורה של דיני נישואין וגירושין על כל תושביה היהודים של המדינה, כלומר חיוב אזרחי המדינה היהודים להתחתן ולהתגרש על פי דת משה וישראל כאשר הרבנות הראשית מוסמכת על כך.

 

סיבת ההכרעה לשילוב הדת במדינה

ב] יש לבאר קצת [כפי דעתנו] את הרקע להחלטת ראשי המדינה מאז, דבר שאינו מובן בפשטות, סו"ס מה לו לרוב החילוני מחלל השבת וקדשי ישראל להגבלת הדמוקרטיה על ידי הכפפת דיני האישות לדיני התורה, ונראה שחברו לכך כמה גורמים ראשית, החשש מפילוג בעם, כאשר אנשים שינשאו בנישואין אזרחיים בעוד על פי ההלכה הם אסורים בחיתון, ילדיהם נחשבים ממזרים על פי ההלכה, כל זה ייצור קרע בלתי ניתן לאיחוי בעם.

שנית, דור מקימי המדינה גם אם היו מומרים להכעיס ואפיקורסים מ"מ עדיין היתה להם גירסא דינקותא וזכרונות מבית אבא, ורצו להרגיש שייכים לאותה גירסא דינקותא, ומאותה סיבה שעשו ברית מילה לילדיהם, גם חפצו לשמר את המסורת של חתונה מבית אבא, חתונה עם רב, ולשם כך צריך גם גירושין בב"ד.

שלישית, ראשי המדינה רצו ליצוק מעט תוכן למונח מדינה יהודית כלומר כאמור לא רק מדינת היהודים כי אם מדינה יהודית, ובמה המדינה היא יהודית ובמה מתייחדת מכל שאר המדינות בכך שיש בה רבנות יהודית רשמית ודיני האישות מתנהגים על פיה.

רביעית, דבר זה על פניו לא גובה מחיר מיוחד, המדינה מיועדת עבור העם היהודי כך שלא תווצר בעיה של נישואין של כל איש עם כל אשה, ולא היה ענין לאף אחד לסדר נישואין של בני זוג יהודים עם ערבים.

חמישית, כאמור מוסד הרבנות היה מוסד קיים, ולא ראשי המדינה המציאו אותו אלא קבלו אותו כהמשך לממשל הבריטי כפי שעוד מאות ואלפי חוקים נתקבלו בירושה.

ששית, הסממנים האלו של רבנות ושל נישואין וגירושין יהודיים וכיו"ב נתפסו לא רק כדברים דתיים כי אם גם כדברים בעלי משמעות לאומית, כשם שלכל העם יש את המנהגים שלו ואורחות חיים המיוחדים שלו, נתפסו הנושאים האלו כנושאים לאומיים בעלי תוכן לאומי עמוק שלכך גם לכופרים ואפיקורסים היה עניין לשמר אותם כחלק מהתרבות הלאומית של עם ישראל.

שביעית, פרופ' ליבוביץ' סיפר על פגישתו עם רה"מ בן גוריון, ואמר לו הלה בלשונו כך: 'אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה'. 

 

לחיבור של דת ומדינה מלבד נושא הרבנות הראשית יש עוד השלכות, במדינת ישראל ישנם חוקים שענינם לעצב ולשמר אופי יהודי למדינה, כגון איסור פתיחת מרכזי עסקים בשבת, שביתת תחבורה ציבורית בשבת, איסור מכירת חמץ בפומבי ועוד כהנה וכהנה חוקים. 

הגורמים שדחפו לחקיקת חוקים אלו הם חוגי המזרחי ההיסטורי, חוג שרצה לשלב את הציונות עם הקודש, ולאחמ"כ את התורה והמדינה, הזרם של המזרחי ראה במדינה דבר קדוש אתחלתא דגאולה וכו' ולכך ניסה לשוות לה אופי יהודי ולהדביק לה קצת ציצית ופאות, בדמות חוקים שישמרו את האופי היהודי של המדינה.

וכאמור ההסכמה מהרוב החילוני באה מאותם טעמים שלעיל לאומיות יהודית, גירסא דינקותא ושמירת התרבות מבית אבא, וכן הצדקה למושג מדינה יהודית וכו'.

 

ההתנגדות לחיבור דת ומדינה

ג] יש רבים שהתנגדו לחיבור זה של דת ומדינה מכמה טעמים, חילונים מצד אחד התקוממו על הכפפת הדמוקרטיה על ידי ציוויי התורה, הערך הדמוקרטי הוא הראשון והמוחלט בעיניהם, בביתו כל אחד יעשה כפי רצונו ורשאי לנהוג על פי אמונתו, אבל ברשות הרבים אין דריסת הרגל לתורה ולציווייה שם. מאידך חרדים התנגדו לכל המושג של רבנות מטעם, רבנות שחלק גדול מגוף הבוחר שלה הם אנשים חילוניים שאין בהם ריח תורה ואין התורה מחייבת אותם כיצד יתכן שהם יקבעו מי יהיה רב, ומהם השיקולים שינחו אותם הרי לא יהיו אלו שיקולים של תורה אלא שיקולים מסוג ומין אחרים לגמרי. יש גם קנאים שהתנגדו לכל הניסיון לעשות צביון יהודי מלאכותי למדינה, ולנסות לייפות את השקר וליתן נזם זהב באף חזיר, המדינה היא לא יהודית אין ערכיה ערכים יהודיים אין החוקה שלה חוקה יהודית ואין בה שום דבר שקשור ליהדות, מלבד זאת שהאנשים בה הם יהודים [וכאמור יכולה להחשב מדינת היהודים ולא מדינה יהודית], כל נסיון לסלף ולהציג מצג שוא הוא חטא חמור לאמת וגורם לבלבול מוטב שלא יהא גרם של דת קשור למדינה כך שהדברים יהיו ברורים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם בן גוריון הוא האלהים לכו אחריו.

עוד ביקורת נמתחה על כפית הדת על ידי חוקי המדינה, מצד רבנים חרדים. שמעתי בשם הגר"ד כהן שליט"א שאמר לו הגר"י הוטנר זצ"ל שהוא בעד ביטול כל כפיית הדת במדינה כדי למעט את השנאה כפית הדת יוצרת שנאה, אנשים חשים עוול שהמיעוט הדתי כופה את אורח חייו על הרוב החילוני וכל זה גורם שנאה וצריך משום כך לבטל את הכפיה.

נראה שסברת דעה זו היא, שבסופו של יום מי שהולך בעולם שלנו בדרך של כפיה דתית גם אם ניצח במהלך הפרטי הפסיד את המערכה הכללית, בסופו של יום יקום הרוב החילוני ומעצמו יזרוק את הדתיים לכל הרוחות ויבטל את הכל ואז זה יגיע בצורה של אנטי ורמיסת הדת, כמו"כ אנו מאבדים את האפשרות לקרב את אחינו הטועים לבאר המים החיים של תורת אבותיהם על ידי שמשניאים את עצמינו עליהם, ונותנים אפשרות ביד אנשי הרשע להסית נגד הציבור הדתי. 

כלומר, ודאי הוא שמבחינת ההלכה כאשר ידה תקיפה קיימים גם דיני כפיה, ויעויין למשל ספר המצוות לרמב"ם (מצוה קע"ו) 'היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה'.

אמנם בזמן הזה כמדומה שמבחינת ההלכה ברור שאין כל חיוב לחוקי ה'כפיה הדתית' הקיימים היום מכמה טעמים, הן מצד שאין ברור כלל האם החוקים האלו גורמים למניעת עבירות או שלהיפך גורמים לריבוי עבירות, ואין כאן המקום להאריך בזה, רק נציין בקצרה שמניעת תחבורה ציבורית בשבת במקומות חילוניים מובהקים גורמת לריבוי חילולי שבת בכלי רכב פרטיים מאשר שכולם היו נוסעים ברכב אחד, או למשל החוק המחייב לתחתן ברבנות גורם לריבוי של איסורי אשת איש ועוד, דבר שיכול היה להימנע בנישואין אזרחיים. וכן מעוד טעמים הלכתיים[2].

אי לכך נראה שסברת המצדדים בהפרדה היא, שכיון שמבחינת ההלכה אין טעם בחוקי ה'כפיה הדתית', לכך מבחינת השקפה תורנית יש לנו לראות את התועלת לעומת הנזק וכיון שהנזק רב מהתועלת יש לבטל כפיה זו.

וזו הדרך שנדרוך בה גם אנו בהמשך הדברים, שלאחר ההקדמה שאין כל אפקטיביות לכפיה הדתית מבחינת ההלכה, ואין ענינה גם מצד המצדדים בה אלא משום כסות עיניים והלבשת אצטלה יהודית ותורתית על ה'מדינה', ומטעמים נוספים שיבוארו, לכך יש לנו גם להתבונן במשקפי אותם שאינם שומרי תומ"צ על הנושא, לראות כיצד הדבר נראה בעיניהם, ולהבין מתוך כך האם אמצעי זה משרת את המטרה של קידוש ה' וחיבור העם לתורה, או להיפך משיג בעיקר את הפכו וכפי שיבואר להלן.

  

טענת המצדדים בשילוב

ד] כנגד כל הטענות כנגד השילוב של דת ומדינה, נטענה טענה אחת חשובה ומרכזית שבאמת יש חשיבות עצומה בדבר, שהנה בכל הדורות היו תקופות שעם ישראל חטא, עבד ע"ז בתקופת בית ראשון ועוד תקופות, הקב"ה לא זנחם, וניסה להחזירם למוטב על ידי נביאיו, ועוד כהנה וכהנה. ואף כאשר חטאו והרבו לפשוע עדיין הרגישו זיקה חזקה לה' ותורתו והצורה הלאומית היתה בנויה על הקשר הזה, גם כאשר בפועל עברו על התורה והרבו לפשוע. בפרט שהם אחים שלנו, אלא שברובם תינוקות שנשבו, ועל ידי כל מיני טעויות והסתבכויות והליכה אחר המבריק והחיצוני והנהירה אחר הגשמיות ותאוות העולם נפלו ברשת היצה"ר, ובניהם הם כבר תינוקות שנשבו ולא ידעו ולא יבינו ואין להם מושג מהתורה וקדושתה.

אי לכך ישנה חשיבות עצומה בשמירת הזיקה שלהם ליהדות, שעם ישראל כעם יהא לו זיקה לתורה ולאלוקי ישראל, ולא יאמרו ח"ו אין לנו חלק באלוקי ישראל ואין לנו שייכות כלל עם התורה. האמירה הזו שמרגישים מ"מ זיקה וקשר עם אלוקי ישראל ועם תורתו, יש לה חשיבות מיוחדת, והפרדת הדת מהמדינה וניתוק כל זיקה וקשר של מדינת היהודים מהתורה תיצור נתק גמור בין חלקים נרחבים של העם היהודי לבין היהדות כלומר שם ה' ותורתו. לשם כך עדיף לשמר את הזיקה של התורה למדינה על אף המגרעות הגדולות שיש בה. 

 

שינוי המציאות בזמנינו

ה] אמנם עלינו להתבונן בכך שהמציאות השתנתה שינוי עצום מאז ימי ראשית המדינה וכעת הזמן לעשות חושבים מחדש על נושא הפרדת הדת מהמדינה, לכה"פ בצורה חלקית.  

ראשית, כאמור למעלה אחת הסיבות המרכזיות שדור מקימי המדינה ראו ערך בקיום הרבנות משום גירסא דינקותא שהיתה להם מבית אבא ולא רצו להתנתק ממנה, כל זה היה נכון בזמנים עברו, בזמנינו רבים מאד מהחילונים ובפרט רובה של האליטה שהיא נותנת את הטון ומכתיבה את הקו במדינה, הן על ידי התקשורת והן על ידי בתי המשפט והפרקליטות והיועה"מ וכל הכת הזו, כמו כן גם על ידי הפוליטיקאים, אלו כבר אין להם כמעט שום זיקה למסורת אין להם שום זיכרונות מבית אבא, הפעמים היחידות שהם רואים רב לא מעל גבי מסכי התקשורת, זה כאשר מזדקקים לשירותי הרבנות נישואין וגירושין וכיו"ב, אין להם שום קשר למסורת לא מחמת אידיאל, אלא פשוט זו תרבות ומערכת שאינה קיימת אצלם אין להם שום מידע עליה ואין להם שום קשר וזיקה עמה, אנשים כאלו גדלו על ערכים מסוג אחר לגמרי, ערכים של דמוקרטיה איש הישר בעיניו יעשה, הערך הכי חשוב זה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה בלי שהשני יתחוב את אפו בעניניו האישיים, והמוסר והערכים הם רק ובעיקר לא להפריע לשני ולתת לו לחיות את חייו, החיים נועדו כדי להנות הנאות גשמיות, והערכים נועדו לסדר את האפשרות ליהנות ללא שאחד יזיק לרעהו. ברור שכאשר זהו ראי פני הציבור, יש התקוממות עצומה על מוסד הרבנות כיצד יתכן שפלוני חשק בפלונית והרבנות תעז לומר שאינם יכולים להינשא משום איזה סעיף שכתוב בשו"ע, שהם כלל לא שמעו על קיומו עד היום, כיצד יתכן שבמדינה מתוקנת ודמוקרטית שמי שרוצה יכול לבעול נערה המאורסה ביום כיפור ולאכול כריך של בגט עם חזיר בפסח, ויכול לעשות ככל העולה על רוחו כאשר מגיע לדבר שהוא אחד הדברים המרכזיים ביותר בחיים, אם לא המרכזי ביותר, בחירת בת זוג, יבואו הרבנים החרדים עם הזקן הארוך ויגידו לו שבגלל שיש באיזה ספר עלום שלא נמצא אפי' בספריה העירונית איזה סעיף, לכך לא יוכל להתחתן, הדברים בלתי אפשריים בעולם המודרני והנהנתן שלנו. הדברים אינם יכולים להתקבל על דעתו של חילוני ממוצע בן ימינו שבאמת אין לו שום קשר וזיקה למסורת זו. ונראה שרוב הטענות והמענות של אנשים חילוניים על הממסד הרבני מקורם בטענה הזו, אלא שמשום מה מעדיפים לטעון אותה בצורה שכאילו אינה תוקפת את עצם קיום מוסד הרבנות, אלא רק תוקפת פגמים אנושיים וטכניים במערכת, או שתוקפת את ה"החמרות" [כמובן שמיותר לציין שכל אמירת 'אסור' נחשבת כהחמרה, והתשובה הקבילה היחידה היא, 'מותר', ניתן בכנות לומר שביחס לאנשים שאינם מכירים בתורה ובמצוות ואינם חשים מחויבים אליה אין הרבה סיכוי לצפות למשהו אחר].               

ויש עוד להוסיף שהעולם כולו עבר שינוי, ובפרט במדינה שדור המקימים היה דור של אידיאליסטים אנשים לאומיים שרצו לבנות מדינה לעם היהודי, וככאלה היה להם אולי יותר קל להכיר במערכת אידיאלים שונה של התורה ולהכפיף אליה את דיני האישות, אמנם כבר מזמן האידיאלים מתו, והאידיאל היחיד שנשאר ובעוצמה זה אידיאל הנהנתנות והחיים הנעימים, וכאשר זו מערכת הערכים אין שום אפשרות שדבר כזה יתקבל על דעתם של החילונים.

שנית, העם בישראל כיום אינו רואה את החוק שמחייב כל אדם להינשא ברבנות כדבר מכונן בזהותה היהודית של המדינה, ולכך שוב אינו רואה בזה צורך וכאמור רואה בזה רק נטל מיותר ודבר שנוא ומעיק.

שלישית, בניגוד לזמנים עברו שעצם קיום החוק המחייב להינשא ברבנות לא יצר בעיות מיוחדות השתנה המצב שינוי עצום ורדיקלי, עקב העליה האדירה מברית המועצות לשעבר, ובתוכה מאות אלפי גויים ועוד מאות אלפים ויותר ספק יהודים, נוצא מצב חדש, שלגויים מקרב עליה זו אין שום פתרון הלכתי מניח את הדעת, ישנה אפשרות של גיורים פיקטיביים הנעשית בהצלחה, אמנם מבחינה הלכתית אין להם כל משמעות, גירות רצינית אינה באה בחשבון מצד המתגיירים שאינם מוכנים להחליף את זהותם ולשנות את דרכם בחיים בצורה משמעותית. [כאמור, כל זה כמובן אינו מתיר חלילה לשנות את ההלכה, אך היא גופא הטענה שמנקודת המבט החילונית הדברים בלתי נתפסים, ולכך כפי שיבואר להלן מצב זה מוביל לשנאה, וכמו"כ מוביל להכרחת הרבנות למצוא דרכים 'חדשות ויצירתיות' ובמילים אחרות 'רפורמה' כדי להתיר ו'לפתור' את כל ה'בעיות' שההלכה יוצרת, ולצערינו הלחצים נושאים פרי].  

כך הם דברי ה' דוד סתיו [מועמד לרב הראשי לישראל מטעם רבני צהר]: הרב סתיו התייחס לבעיות הקשות הנובעות מכך שחיים בישראל אזרחים רבים שיהדותם אינה מוכחת, וחשף נתונים מבהילים. 1,300,000 אנשים שלא יכולים להוכיח את יהדותם. "אני לא יודע איך הגענו למצב כזה, אך חלק ניכר מהיהודים במדינת ישראל עוינים את היהדות והתורה, ולא בגלל שהיהדות לא טובה, אלא בגלל מה שהמערכת הממסדית משדרת להם", פתח הרב סתיו ותיאר את המצב במדינת ישראל, החריג יחסית לעולם המערבי בעניין הנישואים.

"מדינה ישראל נשארה כמעט או בכלל, המדינה היחידה בעולם המערבי שאומרת לאדם עם מי להתחתן. גוי עם גוי ויהודי רק עם יהודי. אנחנו מאוד בעד זה, ומאוד נגד התבוללות", אמר הרב סתיו והסביר כי נוצר מצב עליו איש לא חשב בשלבים הראשונים של הקמת המדינה.

"הגענו למצב שבו במדינת ישראל יש למעלה מ 1,300,000 אנשים שלא יכולים להוכיח את יהדותם ולכן לא יכולים להתחתן במדינה", אמר הרב סתיו כשכוונתו בעיקר לעולי חבר העמים אצלם לדבריו לא קיימים מסמכי כתובה או תעודת נישואין כשרה.

"אדם כזה לא מצליח להוכיח את יהדותו ובצר לו הוא נוסע לקפריסין להתחתן שם עם הישראלית היהודיה הכשרה. הבעיה היא שאם הוא יתקשה להוכיח את זהותו, לילדים שלו אין שום סיכוי ואז אנו מגיעים לכך שבשנת 2010 התחתנו בקפריסין 2,300 זוגות, פירוש הדבר הוא שיש שליש זוגות של נישואי תערובת", חשף הרב סתיו מספרים מבהילים שלא בהכרח ידועים לכלל הציבור.

"התוצאה הישירה היא שבעוד 10-20 שנה יהיה חצי עם שיהדותו מוכחת וחצי עם שיהדותו איננה ידועה והוא למעשה גוי מבחינה דתית. לא צריך לדבר על המשמעות החברתית של שני עמים וזה מה שהולך להתרחש".

"זה לא שמישהו רע נמצא במערכת הרוצה בהתבוללות", הדגיש הרב סתיו והסביר כי לדעתו ישנה צומת דרכים גורלית הנגזרת מהתנהלות מול עולי רוסיה.

"האם אני עושה מאמצים עילאיים ללוות כל עולה רוסי על מנת לעזור לו להוכיח את יהדותו, כמו שעשינו בצוהר, או שאתה אומר להם "מצטער, אין לי מה לעשות". עכ"ד.

העולה מהנתונים שמציג בדיוק כדברינו,

א. הציבור בישראל שונא וסולד מהמערכת הרבנית.

ב. מדינת ישראל זו המדינה המערבית היחידה בה אומרים לאדם עם מי הוא יכול להינשא ועם מי לא ובנימת דבריו נשמעת האבסורדיות שבדבר.

ג. נוצר מצב שאיש לא חשב עליו בשלבים הראשונים של הקמת המדינה של מספרים עצומים של אנשים שאינם יכולים להינשא כיון שמעמדם ההלכתי הוא של גויים או ספיקות, וברור שעל דעת כן מעולם לא הסכימו. ולכך אין סיכוי ריאלי לחשוב שהמוסדות החילוניים ישבו בהכנעה באימה וביראה ויקבלו עליהם עול התורה וההלכה, אלא כל מביט נכוחה מבין שהכיוון הוא הפוך בדיוק, 'להכריח' את הרבנות 'להתחשב' ו'להקל' כפי רצונם, והמשמעות היחידה היא, זיוף ועקירת ההלכה.  

רביעית, כיום ודאי שאין הציבור בישראל רואה את הנושאים האלו כנושאים לאומיים, אין כפית הדת במדינה על ידי חיוב כל הזוגות בישראל להינשא ברבנות נתפס כדבר היוצר זהות לאומית.

באופן כללי העולם נגד כפיה, דוקא יש פריחה לדת ויש רצון לשמוע על תורה וכו' אבל לא בדרך של כפיה.

 

הצעה לשינוי המצב הקיים

ו] משום כל הסיבות האלו יש לנו לעשות חושבים על הנושא של דת ומדינה.

השאלה היא לא רק האם מותר לנו לשנות את המצב ולהפריד עכ"פ את כפית הדת מהמדינה, אלא האם מותר לנו להשאיר את המצב, המצב הנוכחי גורם לשני בעיות חמורות ויסודיות, ראשית, שנאת הדת והתורה ונושאי הדת ושומרי התורה ולומדי התורה, ומכוח זה להתרחקות של עם ישראל מהתורה.

שנית, בעיה חמורה אולי אף יותר היא, שמצב אבסורדי זה של כפיית הדת במדינה כנגד רצון הרוב ובלא אפשרות לגשר על הפער בין ערכי הרוב והדמוקרטיה בצורתם הנוכחית לערכי התורה, גורמת לפשרות שונות ומשונות ולהכפפת התורה על ידי המדינה, בצורה שאין חירות לדיין לפסוק על פי התורה אלא הוא תלוי בדעת ואימת בג"ץ והיועץ המשפטי וועדות הכנסת והתקשורת, וארגוני נשים וכו' וכו' עליו, ודעת לנבון נקל שבצורה כזו הדיין אינו יכול לפסוק על פי התורה אלא על פי הפוליטיקה, ודבר זה גרוע הרבה הרבה יותר מהשוחד שמעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, כאן אין זה רק שוחד אלא מערכת של איומים והשמצות והכרחים, המכוונת את הדיין לעשות מה שהיא רוצה לפי סולם ערכיה ולפי החלטותיה ללא קשר להכרעת התורה. ובהמשך נרחיב בנתונים על שנאת בתי הדין, ועל הכפפת התורה וערכיה לערכי המדינה החילונית והחלטותיה, אמנם ברצוננו להדגיש, שלא יאמר האדם שב ואל תעשה עדיף, השב ואל תעשה זהו בדיוק מה שמביא עלינו את הפורענות הזו מכל הצדדים עלינו לשבת ולחשוב מה צריך לעשות ויפה שעה אחת קודם הנזקים ממשיכים יום יום שעה שעה וכדאי שלא נתעורר כאשר כבר יהא מאוחר מדי.

האופציה שעומדת על השולחן וכנראה תתממש היא השתלטות רבני "צהר" על מוסד הרבנות, אם כך יהא, אולי הנזק של שנאת הדת ירד, אמנם מצד שני כניעת התורה למדינה החילונית תושלם, המעיין קצת בפסקי חלקים גדולים מרבני צהר נפעם מ"גדלותם התורנית" ו"כתפיהם הרחבות" ומבין היטב שמדובר לכה"פ בחלקם באנשים העומדים מבחוץ שחסרים כל גדלות תורנית, ורוב ידיעותיהם הם מכל מיני תוכנות מחשב מזדמנות ואינם ממשיכים את עולם הרבנות המסורתי, כשאנשים אלו ינהיגו את מוסד הרבנות ברור לכל בר דעת שאנשים יראי שמים לא יוכלו להסתמך על פסקי רבנים כאלו, ולמען האמת אין צורך כלל במקרה כזה להעמיד רבנים אלא די להעמיד מענה קולי או סתם אדם שיגיד שהכל מותר והלכה כבית הלל שמקילים למעט מקרים נדירים ודי בזה. [קודם כל מותר, לגבי השאלה למה? נימוקים ישלחו במועד מאוחר יותר].

עלינו להבין שמקור השנאה, ומקור הרצון של רשויות המדינה להתוות את הקו, אינו נובע מליקויים כאלה ואחרים בעבודת הדיינים, זלזול בפניות וכיו"ב, אם כי גם בעיה זו יתכן שקיימת וצריך לטפל בבעיה זו. אלא הבעיה היא עמוקה ושורשית כאמור למעלה, אין אפשרות מעשית וריאלית שאנשי האליטה החילונית יוכלו לקבל את התערבות הדת והסעיפים בשו"ע, בחייהם התקניים ובנושאים המהותיים ביותר בחייהם כבחירת בן זוג וכיו"ב. יש פער עמוק מאד ומהותי בין ערכי התורה הכוללים חיים של הקרבה וקדושה, לבין ערכי העולם המערבי והמתירני שזהו העולם של האליטה החילונית השלטת במדינה. 

בקצירת האומר נתייחס לטענה על סרבול בתי הדין, יתכן שטענה זו צודקת אם כי פורסם על תהליכי תיקון רחבים בנושאים הללו, אמנם כאמור ההתייעלות אפילו תיעשה בצורה הטובה ביותר לא תפתור את הבעיה המהותית של חוסר הרצון של הרוב החילוני להכפיף את עצמו לחוקי התורה, עכ"פ לא רחוק הוא להניח שחלק גדול מסרבול זה, נובע מהבעיה המהותית של סמכות בתי הדין, אילו אם היו כפופים בלעדית להלכה כפי שמחויב מעצם נשיאת התואר של בתי דין רבניים, היו יכולים לקבוע ולחתוך הדין במהירות על פי ההלכה הפסוקה בשו"ע, אמנם כיון שבתי המשפט והפרקליטות מתערבים תמיד בהכרעותיהם, ואונסים אותם לדון לפי משפט אזרחי, נמצאים הדיינים בין הפטיש לסדן בין אמונתם ומחויבותם ההלכתית לבין השוט שמניפים רשויות המדינה, ודבר זה גורם לקיפאון וחוסר יכולת הכרעה, ולכך גם לזה הפתרון הפרדת כפית הדת מהמדינה, שבאופן כזה יהא אפשר לתת עצמאות בתי הדין לפסוק על פי ההלכה למעוניינים ומקבלים על עצמם מרצון את מרות בתי הדין.

האפשרויות היחידות הם, או כניעה טוטלית לתכתיבי החילונים על ידי עשית שמיניות באוויר ומציאת דרכים "חדשניות" להקל בכל דבר, שמשמעותה האמיתית היא עקירת ההלכה והחלפתה במשהו אחר. או המשך העימות בצורה שאולי יש לנו אפשרות עוד לנצח במהלך כזה או אחר, אבל המערכה  מוכרעת לטובת הרוב החילוני המתקומם בצדק מבחינתו על הכפיה שכופים אותו נגד כל עולמו.

האפשרות השלישית שאנו מציגים היא, ויתור מרצון של הדתיים על כפית הדת במדינה, ומ"מ שמירת הזהות היהודית של המדינה וחשיבות הדבר בוארה למעלה [סעיף ד].

תורף הצעתי המעשית היא לוותר על כפית הדת במדינה, וכהצעת מרן הגר"י הוטנר זצ"ל, ובאופן הבא, יותרו נישואין אזרחיים במדינה לכל החפץ, אמנם מי שנישא על ידי רב בזה קיבל על עצמו גם להתגרש ברבנות, ולא יוכל להירשם כנשוי שוב ללא נתינת או קבלת גט, בזה נרוויח:

א. תתמעט השנאה, המדינה אינה כופה שום אדם להינשא דוקא ברבנות, מי שרוצה יש לו אפשרות לנישואין אזרחיים, ומי שנישא על ידי רב קיבל על עצמו גם להתגרש ברבנות ואין לו על מי להלין הוא קיבל ע"ע את כללי ההלכה וצריך לנהוג על פיהם.

ב. רוב רובם של יהודי המדינה מסורתיים וכיו"ב, אותם אנשים שעושים ברית מילה לילדיהם אינם אוכלים חמץ בפסח צמים ביו"כ וכדומה, הם בודאי כשם שעושים ברית מילה, ימשיכו להינשא ברבנות מתוך הזיקה שהם מרגישים לדת היהודית.

ג. לא תווצר בעיה של ממזרות כיון שמי שינשא בנישואין אזרחיים, אף אם תנשא אשתו שוב ללא גט, המנהג כמדומה לסמוך עכ"פ בדיעבד על המקילים להתיר את בניה של אשה זו,  כיון שלא דנים את הנישאת בנישואין אזרחיים כאשת איש.

ד. נרוויח עדיין את הזיקה הלאומית של רוב היהודים לדת, דרך מוסד הרבנות הרשמי, ודרך האמירה שהם רוצים להיות קשורים במידה מסוימת עכ"פ לה' ולתורתו.

ה. מי שאינו חפץ בכל זה, אין לנו ענין לכפות אותו בצורה שרק מולידה שנאה ורק מזיקה לנו בצורה אישית וישירה, ואף לתורה באופן כללי וגורמת להרחיק אנשים מהדת. מי שאין לו קשר, אין מה לעשות, כל ניסיון לחבר אותו בצורה מלאכותית יפעל כבומרנג נגד שומרי המצוות וכנגד התורה.

ו. בצורה הזו יצטיירו שומרי המצוות והתורה באור הרבה יותר חיובי באור שאינו כופה, הכפיה היא הדבר השנוא ביותר בעולם המערבי, איננו חפצים ואין טעם לכפות אנשים שעוברים על כל התורה כולה שדוקא את נישואיהן יעשו כדת משה וישראל ודאי הוא שזו תהיה אחת העבירות הקלות ביותר שלהם. כל דרדק יודע שהדרך היום לקרב אנשים לתורה היא בדרך חיובית ולא בצורה של כפיה והדרך של הכפיה רק מרחיקה.

ז. כאשר תתמעט השנאה נוכל יותר לקרב יהודים לתורה.

ח. כאשר תתבטל הכפיה תוכל הרבנות לדרוש ובצדק חירות ואוטונומיה לפעול על פי התורה ללא תכתיבים משפטיים, של יועצים משפטיים ובג"צ וועדות בכנסת וכיו"ב, ויתבטל השוחד הנורא המסמא בכוח את עיני הדיינים לפסוק שלא על פי התורה. [וכפי שיבואר להלן].

ט. ארגוני הנשים למיניהם וכל שאר המתנכלים לבתי הדין הרבניים, תיחלש השפעתם כיון שהדרך פתוחה לכל אחד להינשא בנישואין אזרחיים, ומי שבחר להינשא על ידי רב קיבל על עצמו את כללי המערכת, ואינו יכול למשל לדרוש מבית הדין שיכפה גט שלא כדין.

י. המערכת הזו היא הגיונית [גם בעיניים חילוניות, וכאמור כל פתרון בנושא הזה, בצורה של כפיה שאינו יכול להתקבל על דעת הרוב החילוני, סופו להביא לדת נזק רב], היא מצד אחד דמוקרטית, ומצד שני נותנת מקום לזהות היהודית של המדינה שרבים סבורים שיש לה חשיבות לאדם הפשוט כדי שירגיש קשור עם התורה ועם הקב"ה, ולא ינתק ח"ו לגמרי את הזיקה עם היהדות. והסברא אומרת שדבר בלתי הגיוני אין לו סיכוי להחזיק מעמד לאורך שנים רבות, משא"כ דבר הגיוני יהא אפשר לתחזק אותו. המערכת של היום של כפית הרוב החילוני לעשות דבר בכפיה שהוא אינו מאמין בו וזר כ"כ לכל הוויית עולמו הוא דבר בלתי הגיוני, משא"כ המערכת המוצעת.

 

אין ספק שגם ההצעה המוצעת בזו יש בה פגמים אך כמדומה היא לכה"פ הרע במיעוטו.

 

השנאה הנוצרת מהמצב הקיים

ז] כעת נבוא להרחיב בב' הענינים הראשיים של הנזק הנגרם מהמצב כיום השנאה לדת והכנעת התורה למדינה.

ונביא מתוך דו"ח שכתב עו"ד יעקב: 

"באפריל 2011 פרסמתי דוח ראשון על רשויות המשפט, תחת הכותרת "תחלואי מערכת המשפט". הדוח התמקד בתיאור כשלים מערכתיים במערכת המשפט האזרחית.

דוח זה הרבה יותר קשה מהדוח הקודם והוא מתמקד בתחלואי מערכת בתי הדין הרבניים. הממצאים המועלים בדוח מחקר מקצועי זה הנם חסרי תקדים בחריפותם. מסקנותיי הקשות עד כה הנן:

1.         למערכת המשפט בישראל מחלות רבות אולם המחלה הקשה ביותר במערכת מקורה במערך בתי הדין הרבניים.

2.         במדינת ישראל ישנם מאות גופים ממסדיים. לא ניתן לאתר שום גוף ממסדי שפעילותו מאופיינת בכשלים כה רבים, כה קשים וכה עמוקים, המשתווים או עולים על אלה המאפיינים את מערך בתי הדין הרבניים.

3.         לא ניתן לאתר שום מערכת משפטית במדינה נאורה כלשהי בעולם, המאופיינת ברמת נחשלות העולה על זו הקיימת במערך בתי הדין הרבניים.

לאחר קריאת דוח זה, לא נראה שימצא קורא רציני שיוכל להראות שאני טועה באחת משלוש המסקנות האמורות.

בעוד שהתחושה העיקרית של הציבור כלפי מערכת המשפט בישראל מתבטאת בחוסר אמון, ביחס לבתי הדין הרבניים התחושה העיקרית מתבטאת בשנאה. דוח קשה זה לראשונה בישראל מעמיד באופן מקצועי ונוקב, את מערך בתי הדין הרבניים למשפט הציבור.

בעקבות חקירת תחום זה, לא נותר לי אלא להסכים למסקנתה של הסופרת הדתית "נעמי רגן" שכתבה :

"הגיע הזמן לפרק את בתי הדין הרבניים. בגלל חוסר היעילות, העוולות והשחיתות. בעניינים דתיים, כל קהילה יכולה להקים לעצמה בית דין משלה"."

 

ובהמשך הדו"ח העובדות:

שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן : "83% מהדיינים הם חרדים ו- 17% משתייכים לציונות הדתית. אלה הנתונים הקיימים. זו עובדה" (פרוטוקול ועדת החוקה, חוק ומשפט 15.5.07).

ד"ר עליזה לביא, מרצה באוני' בר אילן  : "לנציגי 10%-13% מהאוכלוסייה הוענקה שליטה אבסולוטית בנושאי אישות של רוב האוכלוסייה היהודית במדינה. מדובר באנשים המנותקים כמעט לחלוטין מהוויית הרחוב הישראלי" (ynet 10.4.07).

המנכ"ל לשעבר של בתי הדין הרבניים בן דהן: "למעלה מ- 90% מהמתדיינים אצלנו אינם דתיים" (haaretz  15.6.10).

 

דעות כלליות של משפטנים בכירים

  • מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס: "בית הדין כפוף למדינה, אולם סקירה מקרוב מראה שבתי הדין מנהלים מדינה בתוך מדינה. הם אינם מכירים במדינה ומתעלמים מהחוקים במכוון"  (ynet 12.3.10 ).
  • עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל: " כל מי שנזקק אי פעם לשירותי מערכת בתי הדין הרבניים יודע היטב כי מרגע שנכנס לשם הוא במרחב אחר, לא עדכני ולא ישראלי. בבתי הדין הרבניים שולטת השקפת עולם שוביניסטית, מוסר עבודה לקוי, נהלים חלקיים וחוסר בתודעת שירות"  (ynet 20.5.08; ).
  • עו"ד בתיה כהנא, ארגון מבוי סתום: "הדיינים אינם מכבדים את מוסדות המדינה, רואים בבתי המשפט ערכאות של גויים ואינם מכירים בחוק הישראלי כמקור סמכותם" (ynet 5.4.09).
  • עו"ד אירית רוזנבלום, מנכ"ל ארגון משפחה חדשה: "הממסד הרבני וכל מה שהוא מייצג הוא אשר גורם לנו להתרחק כל כך מערכי היהדות המקוריים" (ynet 12.7.07).
  • עו"ד וח"כ לשעבר אתי לבני : " המצב בבתי הדין הרבניים הוא לא פחות מקטסטרופאלי" ( nrg 26.1.06).
  • עו"ד דיינה הר רבן, מומחית בדיני משפחה: "כאשר אנחנו מדברים על דיינים שיש להם תפקיד שיפוטי והם אינם מכירים את חוקי מדינת ישראל, הרי שזו שערורייה שאין למעלה ממנה" (פרוטוקול ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה 13.9.06).

 פסקי הדין

  • ד"ר אורית קמיר, משפטנית: "פסקי הדין שהם כתובים סתומים, בלתי מנומקים, ולוקים בשרירות, בעמימות ובחוסר מחויבות בולטים לחוק הישראלי ולערכי המדינה. הדיינים אינם משפטנים ונבחרים במיני דילים מפוקפקים(ynet 24.2.08 ).
  • עו"ד אדווין פרידמן, לשכת עו"ד : " בתי הדין או שדנים כפי שבג"צ קבע או שלא דנים כפי שהוא קבע וזה תלוי באותו הרכב. לא יתכן מצב שבית הדין יתעלם מפסיקה של בית המשפט העליון" (פרוטוקול ועדת החוקה, חוק ומשפט 5.6.08).

הליך בחירת הדיינים

  •  החוקרת שרון מייבסקי חקרה את הליכי בחירת הדיינים. בנושא זה היא כתבה   (nrg 30.5.05) :
  • – הכל קומבינות, הכל פוליטיקה, הכל מניפולציות.
  • – אני לא מדברת על מינוי נשים כדיינות, למרות שאין עילה הלכתית נגד. אבל רוב הדיינים חרדים, לא נדרשת מהם השכלה משפטית,   אקדמית ופתיחות אינטלקטואלית.
  • – חתך מייצג של הדיינים מעיד על הומוגניות עצובה. אורתודוקסים, חרדים, גברים. עד כאן מדברי הדו"ח.

אף מחלקי הדברים שהובאו נראה בעליל החילוק התהומי בהשקפת העולם ובתפיסה של ענינם של בתי הדין, החילונים באופן פשוט וטבעי תופסים את בתי הדין כפקידים של המדינה כיונקים את סמכותם מכוח חוק המדינה, ואי לכך כפופים בהכרעותיהם ההלכתיות לבג"צ לחוקי המדינה וכו' וכו', הדיינים היר"ש רואים את עצמם כפופים באופן בלעדי לתורה ולנותן התורה ורק משם יונקים את מקור סמכותם באופן שברור שכאשר הוראת בג"צ וכיו"ב תסתור את דיני התורה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? בודאי דברי הרב. כל ענינה של הרבנות הוא לפסוק על פי התורה אם בעיני הדיין הגירות אינה כשירה לא יעזרו כל מיני סעיפים ותקנונים שהומצאו על ידי מרשיעי ברית אנשים שאין להם חלק ונחלה בתורה ואין להם שום ערך לקדושתה, שאינם מבינים מימינם לשמאלם בהלכה. כאן מתגלה השקר של עירוב הדת במדינה בעוד שהרבנים חשבו לתומם שהמדינה מוכנה להכפיף את דיני האישות וכיו"ב לדיני התורה מתברר שכוונת השלטון החילוני להכפיף את הדת למדינה, וא"כ נשאלת השאלה אם לשם כך, למה זה אנכי? מה כלל התועלת בשילוב כזה? אדרבא אין זה תועלת אלא נזק עצום של סירוס וסילוף התורה ר"ל. 

 

הכפפת התורה למדינה

ח] בנושא זה נקצר כל מי שיעיין בקונטרס דברים כהוייתן המצורף לספרינו "כגר כאזרח" יראה על נקלה כיצד רשויות המדינה רותמות את סוסי הרבנות לרצונם ומעבירים עשרות אלפי גיורים פיקטיביים לצרכי המדינה, תוך כדי הפעלת לחץ על הרבנים הראשיים וכל הגורמים. והמצב בגירות הוא נורא ואיום. וכך הוא המצב בממזרות, פסולי חיתון, כפית גיטין בכל אלו ישנם לחצים אדירים ובלתי פוסקים מבתי המשפט הפרקליטות וכל חילא דילה, חברי הכנסת והממשלה ארגוני הנשים וכו' כל אלו יוצרים לחץ עצום על המערכת שאנוסה להכפיף את התורה למדינה. ואכמ"ל. רק לאחרונה נודע שהרב הראשי עמאר סיכם עם היועץ המשפטי שבכל תיק של ממזרות הפרקליטות תהיה מעורבת וכאן הבן שואל מה ענין שמיטה להר סיני מה ענין הפרקליטות להכרעה הלכתית אלא שמזמן הנושאים ההלכתיים אינם ברשות הרבנים וברשות התורה אלא ברשות הדמינה, כל זה עוד משחק ילדים למה שמחכה לנו מרבני צהר הידועים בשיטתם המקלה והפתוחה במה שהם קוראים בבורות שיטת ב"ה ר"ל מ"ד.

אני מראה מקום עוד לסדרה של פסיקות בג"ץ בנושאי הרבנות, כגון פסיקתו עזת הפנים והשערורייתית של השופט א. רובינשטיין שבחוסר הבנה משווע פוסל את פסיקת הגר"א שרמן שערער על גיור שאושר בפני בית דין רבני מסוים, וכל השיג ושיח של השופט [למרות היותו דתי] אינו מתחשב כלל בהלכה אלא בכל מיני כללים משפטיים, כל זאת מתוך התעלמות מוחלטת מההכרה הפשוטה שבית הדין מחויב ראשית לכל להלכה וזהו תפקידו לפסוק על פי התורה וההלכה, ואם אינו נוהג כך מועל בתפקידו ואינו בית דין אלא עוד בית משפט אזרחי.

כאמור אין צורך להאריך בנושא זה לכל מי שמעט בקי בהנעשה והנשמע כיום במסגרות הרבנות, נוסיף מה שממש כעת מוצע וככל הנראה יתקבל, להרחיב את הגוף הבוחר כדי שיכלול עוד חילונים רבים ונציגי ארגוני הנשים, שכידוע קיום ההלכה בטהרתה אינו נמצא כלל בראש מעייניהם, ושוב לשיטתם הם צודקים, כיצד יתכן שבית הדין שיש לו זכויות כפיה על הנשים לא יבחר על ידי הנשים שלהן הדבר נוגע ביותר, ושוב כאמור הם צודקים מנקודת השקפתם שאינה יכולה לעכל כפיפות והכנעת אמת לדעת התורה וההלכה, ולכך ממשיכים להכפיף עוד ועוד ללא סוף את התורה ולבחור רבנים שיגידו הן הן אחר דבריהם, ואם ה'רבנים' לא יספיקו, יצטרכו להחליף אותם ברבנים יותר 'מתקדמים' עד בלי גבול. [רק להזכיר שהגר"ש ישראלי פרש ממועצת הרבנות על רקע הרחבת הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים לרוב חילוני, וזאת משום שהראי"ה קוק זצ"ל עמד בכל עוז על כך שרוב הגוף הבוחר יהא רבנים].    

וכאמור, דברי בן גוריון, "אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה". מתקיימים היום ביתר שאת וביתר עוז, בצורה הנוראה ביותר[3].   

 

 

דעת הגרי"ש אלישיב והגר"מ ברנסדורפר

ט] כאמור הובאה לעיל שיטת הגר"י הוטנר, שמחמת הטעם של מיעוט השנאה, תמך בהפרדת הדת מהמדינה. לא עשינו בירור מעמיק על דעת כל גדולי ישראל האם היתה להם התבטאות בענין, כפי הידוע לי, לא זכורה התבטאות מפורשת של אחד מגדולי ישראל בעד השילוב הזה, וכאמור לא מצדם יצאה הדרישה הזו, אלא מקרב עסקני המזרחי שביקשו להניח איטלה יהודית על המדינה.

בהערה בתחילת המאמר הזכרנו את מאמרו של הגר"א וויינפלד זצ"ל שתמך בכל עוז בהפרדת הדת מהמדינה, ומעיד שם במאמרו שכך סוברים רבים מהרבנים ואלו דבריו שם 'הנה האמת עד לעצמו כי כל הדברים שנתבארו לעיל לא דברים חדשים הם, אין בהם מחידושי הכותב, ואני עני בתורה נבער מדעת ואפס מזימה, אלא שהרבה הרבה רבנים ובני תורה אומרים כן בלחש, ומאמינים בתוך לבבם כי זהו הדרך אשר נלך בה וזה המעשה אשר נעשה, אלא שלמרות זאת נותנים יד לפה ואינם משמיעים בציבור את דעותיהם אלו'. וכו' עיי"ש דבריו המעוררים.

כמו"כ שמועה שמעתי שמרן בעל 'קהילות יעקב' זצ"ל, כאשר ראה את מאמר הרב ויינפלד, ענה ואמר, שאמנם לא נכנס לעומק סוגיא זו אמנם מקופיא הצדק עמו.

 

כמו כן ידועה שיטת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שתמך בהכרה בגיורי הרפורמים, וטעמו עמו, שכיון שגיורי הרבנות וגיורי הצבא לא עדיפי מגיורי הרפורמים, עדיף שיהא ידוע שהגיורים הם גיורים רפורמים מאשר שיגיירו 'גיורי כזב' במסווה 'אורתודוכסי'. עדיין לא זכיתי לברר דעתו בנידון, אמנם מסתבר הדבר שהכרה בגיורים רפורמים מחייבת הכרה בנישואין רפורמים שאם לא כן אין משמעות כמעט להכרה בגיורים רפורמים, ולפי זה מבוארת דעתו בעד הפרדת כפית הדת מהמדינה, וכפי שהתבאר במאמר זה, ומהטעם שעל ידי כך יתמעט הכרח הרבנות לזייף את התורה וההלכה.

סח הרב שלמה פפנהיים [מראשי העדה החרדית], שאמר לו להבחל"ח מחותנו הג"ר מאיר ברנסדורפר זצ"ל, שמניסיון השנים ומערכות רבות למד, שבכל מקום שהיהדות החרדית נלחמה כדי שלא יכפו עליה אורח חיים אחר הצליחו במלחמתם, וכאשר שנלחמו לכפות את אורח חייהם על החילונים, כשלו.

אמירה זו ראויה להיחקק בתודעה הציבורית שלנו, את המאמצים יש לכוון לעבר השמירה על אורח חיינו ושלא יתערבו באורח חיינו ולא ינסו להכתיב לנו כיצד לחיות, או לכפות עלינו את ערכיהם, צריכים להילחם על ההכרה של הרוב החילוני בזכותו של המיעוט החרדי לחיות את חייו על פי ערכיו, ולא לנסות להיות הפטרון הרע או הטוב, ו'לדאוג' לחרדים מעל ראשיהם.

אמנם הדרך המעולה שנוכל לדרוש שיניחו לנו לנפשנו, בחינוך לפי דרכינו וערכינו, ובעוד נושאים רבים, הוא כאשר אף אנחנו לא ננסה 'לכפות' עליהם ולעצב את אורח חייהם, ואז יהא אפשר לקיים שני חברות המתקיימות זו לצד זו בשלום, אמנם כאשר אנו דורשים להתערב באורח חייהם, המסר הסמוי הנקלט שאנו נותנים לגיטימציה לפטרונות להתערבות באורח החיים, שאנחנו רואים את כל תושבי המדינה היהודים, כקבוצה אחת, שכל אחת מתת הקבוצות יכולה לכפות את דעתה וערכיה על חברתה, וממילא אף הם בתורם מנסים לכפות עלינו את ערכיהם.           

את המאמצים יש להשקיע כאמור הן בשמירה על אורח חיינו, והן בקירוב לבבות ישראל לאביהם שבשמים מתוך עבותות אהבה. שזוהי הדרך היחידה שנוכל באמת להשפיע ובאמת לקרב ולא להיפך לרחק, ולגרום נזק לתורה להלכה ולעצמינו.  

 

ספרי יוחסין

י] כאמור עד כה הוצעה האפשרות לנתק דת מהמדינה בצורה חלקית, כמובן קיימת גם האפשרות לנתק באופן מוחלט ככל מדינות העולם, כאשר מבחינת הציבור החרדי בהחלט יתכן שהדבר עדיף, אמנם מאידך מצד האחריות על הציבור הכללי יתכן מאד שיש בכך בעיה גדולה, וישנם כאלה שרוממות החשיבות של הזיקה היהודית למדינה בסברתם, ולא יסכימו גם להצעתנו. ולשם זאת אנו מציעים הצעה נוספת והיא פתיחת ספרי יוחסין, פשוט שזהו המינימום שאנו מחויבים לעשות כדי לשמור על טהרת הייחוס היהודי, ועל שמירת דיני התורה ביחס לדיני איסור והיתר של ביאה בקהל, וכל מי שמעט מוח בקדקודו מבין שאם מדובר על מעל מיליון אנשים שיהדותם מוטלת בספק ו"אינם יכולים להוכיח את יהדותם", הסיכוי הוא גדול שאנשים כאלו ש"הצליחו להוכיח את יהדותם" או התגיירו יכנסו לתוך מחנינו.  

יש להתיישב בדבר מי יהא אחראי והועלו כמה הצעות או שיהא בית דין המורכב מכל חוגי היהדות הנאמנה, שהם יהיו בית דין כללי והם ידונו על כל בית דין שמגייר או עושה גיטין וכיו"ב, האם לקבל את גיוריו או שהורעה חזקתו של בית הדין. וישנם עוד אפשרויות.

 

המציאות החדשה

יא]  דברים אלו הם דעתי זה שנים, כפי שאני מדבר באוזני ידידי ומכירי כמה שנים, וגם התחלתי לפני זמן מה לכתוב את הדברים ולא היה פנאי בידי לסיים, כעת בימי בין הזמנים של ניסן נפניתי לכתוב, אמנם כעת נשתנו דברים בישראל וכעת כפי הנראה ברור הרבנות הראשית תלבש פנים "ידידותיות" מקלו יאמר לו יתקבלו רק רבנים חדשנים מקילים היודעים לפסוק על פי דרכה של בית הלל ולומר מותר על כל דבר והן הן על כל רצונות המדינה החילונית, ועשות מדברי התורה משחק ביד כל מי שיחפוץ. בצורה כזו בודאי יהא קשה לנו להילחם על הפרדת הדת מהמדינה המדינה בודאי תלחם על אפשרותה להחזיק בקרנות מזבח הרבנות לשלוט בדת לצרכיה. לצערנו התחזיות העגומות שהעליתי מתקיימים בנו הציבור החילוני מאס ברבנות בצורתה ומקדם רבנות לרוחו שתעשה כפי מה שהוא רוצה וכפי ערכיו וזוהי הברירה הגרועה ביותר מבחינתנו זיוף התורה.

 

סוף דבר

יב] חובתנו בשעה קשה זו ללבן סוגיא זו מכל צדדיה, הפתרונות שהוצעו כאן הם או להעלות לאויר העולם את ההצעה של ניתוק כפית הדת מהמדינה, בצורה כזו שהרבה חילונים ישושו על הענין ויהא אפשר לגמור את הדבר בשיתוף פעולה בין חרדים לחילונים, כאשר שני הצדדים יצאו נשכרים, כיון שחוסר ההתערבות שלנו בחייהם תגרום לכך שהם לא יתערבו בעבודת הרבנות. או לחילופין להקים מאגר של ספרי יוחסין ולהקים ועדת רבנים בנושא, כידוע כולם מדברים על כך שפשוט שצריך לעשות זאת, ולמעשה אף אחד אינו נוקף אצבע בענין, הגיע הזמן שנרים את הכפפה בנושא.

ובזה אני פונה גם לחוגים הרואים במדינה אתחלתא דגאולה ומאמינים בקדושת המדינה, אמנם מ"מ חשובה להם שמירת ההלכה, אך אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש האם הדרך לשמר את קדושת המדינה היא בכפיה דתית, אולי הדרך של אהבה עדיפה רבנות מתוך אהבה, מתוך בחירה, אולי היא תקרב יותר את גאולתינו אולי הדרך של באהבה ובאמונה עדיפה [שהרי דרך של זיוף התורה, וקריאה לכך בית הלל ודאי גם לא מקובלת עליכם].

 

לתגובות ענייניות נא לפנות: ל- m.alter @ 012.net.il (ללא רווחים) 

 


[1] למען האמת, לאחר כתיבת מאמר זה ופרסומו הראשוני, שוב ראיתי את מאמרו הנפלא של הגאון ר' אברהם ווינפעלד זצ"ל בעמח"ס שו"ת לב אברהם, בענין זה [פורסם בקובץ תורני חכמי לב חלק ג בתחילת הספר], ודבריו קרובים מאד לדברינו, ואני ממליץ בכל לב לעיין בדבריו הנפלאים [ולהלן בהערותינו נשלח לעיין במאמרו באיזהו  מקומן], ומ"מ כמובן מטבע הדברים יש טעם בקריאת שני המאמרים שבכל מקום מודגשים ענינים אחרים ויש תוספות ושינויים. 

[2] עיין עוד במאמרו של הרב ויינפלד, שהוזכר בהערה בתחילת המאמר שמאריך לבאר שמבחינה הלכתית אין טעם ל'כפיה הדתית' הנהוגה, והאריך עוד שם שיש בכפיה זו משום לפנ"ע דשנאת חנם. 

[3] נביא בזה מדבריו הנכוחים בענין זה של פרופ' י. ליבוביץ' שבמקרה הזה אמר דברי טעם, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ושכר שיחה נאה, ואלו דבריו: 'הדברים שנכתבו לפני יותר מ10- שנים (בוויכוח על הפרדת הדת והמדינה שהתנהל על דפי כה"ע "בטרם" ב1959/60-) נתאמתו בינתיים במידה מחרידה. דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית. בה בשעה שההבנה לדרישת הפרדת הדת מן המדינה כדרישה דתית הולכת וגוברת בחוגי יהודים שומרי תורה, מוסיף המימסד הדתי (הרבנות והמפלגות הדתיות) להיאחז בשיפולי גלימת השלטון החילוני, ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והבזיונות שדת ישראל סופגת יום-יום מידי הממשל, המינהל והמשפט של השלטון שבבעלותו נמצאת דת ישראל במדינת ישראל, והוא מנצלה לתועלתו ולהנאתו – "מחזיק אותה" בחינת פילגש מוחזקת, באווירה זו של שקר וחנופה מזוייפים ומסתלפים כל המושגים. הדת אינה מופיעה במציאות המדינית והחברתית בישראל כתביעה לשינוי ערכים ולעיצוב החיים האישיים והציבוריים בהתאם לסולם-ערכים כולל ומקיף משלה, אלא היא מקפידה להופיע דווקא כחלק בלתי-נפרד של המשטר החילוני, לפעול דווקא בשמו ומכוח סמכויות שהוא מעניק לה. היא מציגה תביעות רק לגבי פרטים מסויימים במערך הכללי של החוק החילוני ושל אורח-החיים החילוני במדינה ובחברה, תביעות המנותקות מן המכלול של פרוגרמת-חיים עפ"י התורה והנראות מוזרות, לא-הגיוניות ולא-מוצדקות על רקעה של המסכת הכללית של החיים החילוניים. לרובו של העם תביעות אלו אינן מובנות, ואינן יכולות להיות מובנות, כשהן מוצגות במסגרת החוקים וההוראות של משטר חילוני, ולפיכך אינן מעוררות אלא לעג ורוגז. צורת הופעתה של הדת במציאות המדינית והחברתית בישראל משווה לה דימוי של הפרעות קטנוניות, של מכשולים ושל עקיצות במהלך החיים "הנורמאליים" – ז. א. החילוניים – ולא של פרוגרמת-חיים אלטרנטיבית. לפיכך היא גם שנואה וגם בזויה.                

לאמיתו-של-דבר הדת חסרת כל כוח במדינה ובחברה וחסרת כל השפעה של ממש על עיצוב דמותן, ויחד עם זה נוצר בתודעתם של חוגים רחבים בעם הרושם של "כפיה דתית" המופעלת עליהם, "החוקים הדתיים" במדינה נחקקים ע"י רשות חילונית בצורה הנאותה לה ,(מטעמי אינטרסים שלטוניים), והם חסרים כל משמעות דתית, וברוב המקרים תכנם – הדתי מבחינה פורמאלית – נוגד את ההוראות המפורשות של ההלכה. לאמיתו-של-דבר הם מהווים כפיה ממלכתית-חילונית על הדת, ויחד עם זה הם משמשים נשק בידי בעלי מגמה אנטי-דתית לעורר רוגז, ולפעמים אף זעם, נגד הדת – ואין ספק שזוהי כוונתם של החוגים החילוניים בשלטון (בייחוד במפא"י) המתנגדים להפרדת הדת מן המדינה.        

        

ובהמשך דבריו: על בעיית חוקי-האישות, המוצגת היום כבעייה המרכזית של יחסי הדת והמדינה, כבר נכתבו לפני 12 שנים דברים (ר' סעיף ה' באותו מאמר) שכוחם היום יפה אפילו יותר משהיה בשעתו : (1) שמוסד הקידושין כדת משה וישראל, כשהוא מוטל מטעם השלטון החילוני כחיוב על זוגות יהודים המואסים בו, לא זו בלבד שהוא מאבד את משמעות הקדושה שבו, אלא שהוא גם מתחלל ומתבזה ונעשה חוכא ואיטלולא בעיני ציבור גדול בישראל, ועמו מתבזית דת ישראל כולו ; (2) שחוק הנישואין והגירושין הקיים, שבו נכלל חיוב זה, לא זו בלבד שאיננו מגן על טהרת משפחה בישראל אלא הופך דווקא לחוק לריבוי ממזרים, בהיותו מוטל על יהודים שהאיסור הדתי החמור של ניאוף אינו מקובל עליהם ; הוא עושה את האשה על-כרחה לאשת-איש במשמעותה ההלכתית, והיא עשויה ללדת ילדים שהם ממזרים ; (3) שהנהגת נישואין אזרחיים מטעם המדינה לזוגות המסרבים לחופה-וקידושין כדת משה וישראל תפחית את חשש הממזרות עד למינימום, משום שלרישום של "נישואים" במשרד ממשלתי בלבד לא יהיה משמעות הלכתית ; האשה תהיה "פנויה" – והעבירה על איסור בעילת פנויה אינה עושה ממזר. עכ"ד. 

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר