אגודה אחת > אחריות ציבורית > להתבדל או להשתלב? דילמת העובדים והלומדים בציבור הליטאי

להתבדל או להשתלב? דילמת העובדים והלומדים בציבור הליטאי

האם החרדים העובדים צריכים להתאגד ע"מ שיוכלו להלחם בקיפוח ובדחיה מהם הם סובלים או שהם חייבים להשתלב בציבור החרדי? המשך דיון לנושא שעלה בגיליון "חלקי בעמלי".

 
| אחריות ציבורית | אין תגובות

"איש לרעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק"

"אחדות, בודאי, אחידות, לאו דווקא!"

בגיליון "חלקי בעמלי" פרשת תרומה עלה נושא לדיון: האם החרדים העובדים צריכים להתאגד ע"מ שיוכלו להלחם בקיפוח ובדחיה מהם הם סובלים או שהם חייבים להשתלב בציבור החרדי?

ובעקבות זאת רציתי להציע כיוון ודיון.

כדי לדון בענין חייבים לדעת ולנתח מספר עובדות הסטוריות חשובות.

עובדה הסטורית ראשונה, נשכחת או מושכחת: מאז מתן תורה לפני כ-3000 שנה ועד לפני כ-30 שנה, העם היהודי כולו, ולאחר תקופת ההשכלה, הציבור החרדי כולו, על כל גווניו היה מאוחד, במיוחד כאן בארץ לאחר השואה. (למעט קבוצות קטנות וקיצוניות דוגמת נטורי קרתא וכד'). אמנם היו שיטות חיים שונות והנהגות שונות, אבל הציבור היה מאוחד, כשעקרון "נהרא נהרא ופשטיא" מנחה אותו ואת מנהיגיו. במילים אחרות: "אחדות ולא אחידות".

אשכנזים-ספרדים, חסידים-ליטאים, עובדים-לומדים, חיו יחד וברוב המקרים גם למדו יחד, הן בבתי הספר ובחיידרים, הן בישיבות הקדושות. בן הסנדלר למד באותה כתה עם בן הרב, ובן הנפח עם בנו של ראש הישיבה. "וראה זה פלא", לא רק שהדבר לא גרם ל"קילקולו" של בן הרב, אלא פעמים רבות מאד בן הסנדלר גדל להיות ת"ח, גאון ומרביץ תורה גדול יותר מבן הרב. כל תלמידי החכמים וגדולי ישראל לאורך כל הדורות גדלו והתחנכו במתכונת זו, והיא הצמיחה פירות מפוארים להפליא.

עובדה הסטורית שניה: במשך הדורות נאלצו גדולי ישראל במספר מקומות בעולם, לשקול, בצער רב, מדי פעם, אפשרות של "הפרדת הקהילות", במיוחד בהונגריה ובגרמניה בגלל הופעת הרפורמה. ובכל זאת, למרות הצורך החיוני והדחוף עקב סכנת הרס הדת, שקלו גדולי ישראל, כגון ה"חת"ם סופר" זצ"ל בהונגריה ור' שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל בגרמניה, אפשרות זו בכאב גדול, בכובד ראש מעמיק, וישבו "שבעה נקיים" עד שהגיעו, במקרים ספורים אלו, למסקנה, שאין מנוס מהפרדה, שאם לא תופרדנה הקהילות הרי חורבן הדת מובטח.

עובדה הסטורית שלישית: בשנת תשמ"ד, עם הקמת "ש"ס", ארע הפילוג הראשון בציבור החרדי בארץ, כשהציבור החרדי-ספרדי החל לקבל הגדרה עצמית, שבעקבותיה קמו מוסדות חינוך ספרדיים רבים, שנוספו על המעטים שהיו קיימים קודם לכן.

עובדה הסטורית רביעית: בשנת תשמ"ט, עם הקמת "דגל התורה", ארע הפילוג השני, כשהציבור הליטאי בהנהגת הרב שך זצ"ל התבדל מהציבור החסידי.

יצויין ויודגש, שלמרות ששני הפילוגים הללו היו, לכאורה, פילוגים פוליטיים-טכניים, למניעת קיפוח בלבד, הם השפיעו עמוקות על מרקם החברה החרדית כולה, עד שכיום מדובר על שלוש חברות נפרדות ושונות, שהיחסים ביניהן נעים בין זרות וניכור, עד איבה מוחלטת.

המסקנה העולה מכל העובדות ההסטוריות שמניתי עד כה, היא, שפילוג ופיצול הוא צעד רדיקאלי שעלול להביא לחורבן ולהרס, וצריך "כתפיים מאד רחבות" וסיבות מאד טובות כדי לנקוט בצעד זה.

הדילמה שהעלתם, מתייחסת כיום למעשה לציבור בוגרי הישיבות הליטאיות בלבד. האם מן הראוי שציבור החרדים העובדים וציבור האברכים יחיו כקהילה אחת, או להתפצל לשתי קהילות.

בציבור החסידי ובציבור הספרדי, הדילמה הזו כמעט לא קיימת.

אצל החסידים, הקהילה מגובשת כולה, לומדים ועובדים כאחד, סביב דמותו ואישיותו של האדמו"ר וסביב מנהגי החסידות. וכולם מחוברים למוסדות החסידות. ובציבור הספרדי (למעט "מרביצי התורה" השייכים רעיונית ל"דגל התורה"), הציבור מאוחד סביב הרב עובדיה יוסף וסביב המפלגה ומוסדותיה. בשני הציבורים הללו, תופעות הקיפוח, כגון, אי קבלת ילדים למוסדות הקהילתיים לא קיימת. (איני נכנס כאן לסוגיית הקיפוח במוסדות אשכנזיים על רקע עדתי, בעיה זו נובעת ממקורות אחרים, ואין מקום לדון בה כאן).

בציבור "הליטאי", הקיפוח של החרדים העובדים ו"הדרתם", החל לפני 10-15 שנים, בד בבד עם הגידול במספר האברכים, ואינו על רקע רעיוני-אידאולוגי, אלא נובע משני מקורות:

א. סטיגמה ודעות קדומות מוטעות ומטעות על אורח החיים של החרדי העובד, כשהדגש נסוב סביב סממנים חיצוניים, האם הוא נראה "מודרני" יותר או "מודרני" פחות, בעל חולצה לבנה או כחולה ואפי' איזו כיפה הוא חובש, כיפה "עם סרט" או כיפה "בלי סרט". (את הסטיגמה הזו יצרו, פיתחו וטיפחו אנשים מסוימים, בזדון, באמצעות העיתון שהיה אז בידם, כשמטרתם הברורה היתה צבירת כח ושליטה על הציבור בשיטה העתיקה של "הפרד ומשול". אנשים אלו עטפו את מעשיהם בעטיפה של "טוהר המחנה" ושמירה על "פך השמן הטהור", ושאר קלישאות נבובות ושקריות).

ב. רצון הקיים אצל מנהלי מוסדות רבים, ואצל לא מעט הורים-אברכים, ליצור ולהיות "אליטה" חברתית, ("אליטה", שמטרתה בדר"כ תדמיתית-שיווקית-כספית-מסחרית, או בלשונו הזהב של מרן ראש הישיבה, הרב שטיינמן שליט"א: "גאוה, גאוה, גאוה").

למען האמת, הרצון ליצור "אליטה" מוצא צידוקים לעצמו ומתרץ זאת בדעה הקדומה על אורח החיים של החרדי העובד. כלומר, ב' נסמך על א'.

וכאן מקומה של הדילמה הנ"ל, בה מתלבטים חרדים עובדים לא מעטים, האם להסיק מסקנות מעשיות מתופעות "ההדרה" הקיימות, לומר לציבור האברכים "מויחל טויבעס", להקים קהילות, מוסדות חינוך, ובתי כנסת נפרדים? או להמשיך לחיות בקהילות משותפות, אבל לנקוט בפעולות שונות ע"מ למנוע את הפילוג מצד אחד ותופעות אי-הלגיטימציה, הקיפוח ו"ההדרה" מצד שני?

נסיון העבר ההיסטורי מעיד כאלף עדים, שפילוג ופיצול הוא דבר רע ומזיק, וכך גם חשבו ופעלו גדולי ישראל בכל הדורות.

חברה גדולה ומאוחדת היא חברה בריאה יותר, חזקה יותר ועשירה יותר, גם בחומר וגם ברוח. יכולת העמידה של חברה כזו אל מול מתנגדיה גדולה יותר, הן כחברה וציבור, הן לכל יחיד ויחיד בתוך החברה.

לעומת זאת אם יפרדו שני הציבורים זה מזה, שניהם יצאו ניזוקים. ציבור העובדים יתרחק אט אט מעולם התורה, ערכיו והוויתו. מושגים זרים ומזיקים יחדרו אליו, והדורות הבאים יגדלו לתוך מתכונת שונה לחלוטין. וכבר היה מעולם. אבל, גם ציבור האברכים יצא ניזוק מצעד זה. משפחות תיקרענה ויווצר חייץ בין אחים, בין הורים וילדים ובין קרובי משפחה אחרים. ההתקפות על ציבור לומדי התורה מבית ומחוץ תגברנה.

יכולת העמידה והמיקוח של ציבור זה מול השלטונות תפחת מאד, היות, ובניגוד למצב הנוכחי שכל הציבור החרדי מותקף, רק ציבור האברכים יהיה במוקד ההתקפות, כאשר אחיו החרדים העובדים לא יהיו שם כדי לספוג חלק ולהשיב מלחמה שערה.

יכולותיו הכלכלית של ציבור זה כציבור, ושל כל יחיד ויחיד בו, לעמוד בפני התנכלויות השלטון בקיצוץ תקציבים וקיצבאות, תפחתנה מאד.

יכולתו הכלכלית של ציבור האברכים לשאת את משא החזקת עולם התורה לבדו לא תהיה קיימת, וזאת בניגוד למצב הנוכחי בו ציבור החרדים העובדים הוא הנושא בנטל, והוא הציבור המחזיק על כתפיו את עולם התורה. ציבור העובדים יעדיף להפנות את משאביו הכספיים להחזקת מוסדותיו הנפרדים.

תופעת ההפריה וההעשרה ההדדית הקיימת בכל חברה הטרוגנית, תעלם, ובתחומים מסוימים יחול ניוון וקיבעון מחשבתי.

ברור אם כן, שפילוג ופיצול בין חברת האברכים וחברת החרדים העובדים, יהיה אסון לשתי החברות גם יחד.

מצד שני, ציבור החרדים העובדים סובל כבר תקופה ארוכה מאד מקיפוח מתמשך, הוא וילדיו.

הפתרון לבעיה זו יכול להיות בכמה מישורים:

א. התאגדות שאינה על בסיס רעיוני-אידאולוגי ואינה על בסיס פוליטי. אלא התאגדות טכנית אד-הוק לעזרה וסיוע בתחומים שונים, מעין גילדה מקצועית התומכת בחבריה ומסייעת להם בעת הצורך, בתמיכה הדדית, בסיוע, בעצה טובה, בהכוונה נכונה, בהפעלת קשרים ביצירת קישורים ועוד. עצם החברות באיגוד כזה תתן לאדם הבודד הנתקל בקושי מסוים את ההרגשה, הידיעה והחיזוק, שאינו בודד במערכה, וזאת מעבר לסיוע שיקבל מחברי ההתאגדות. יתרון נוסף טמון בידיעה הציבורית שההתאגדות קיימת, מי שירצה להתנכל למי מחברי ההתאגדות, יחשוב שבע פעמים האם הדבר כדאי, היות ויבין שמולו יעמוד לא אדם יחיד אלא ארגון שלם בעל יכולות. גם גופים פוליטיים ומוסדיים, יבינו שמציבור כזה לא ניתן להתעלם.

התשתית לארגון כזה כבר קיימת במאגרי שמות של: משרתי ובוגרי "שח"ר" ו"הנח"ל החרדי",לומדי ובוגרי המכללות החרדיות, מכותבי וחברי "חלקי בעמלי", "עמלים לפרנסתם", "אגודה אחת", "עולמות" וכד', חברי בתי כנסת וקהילות "בעלי בתים" ברחבי הארץ, ועוד. להערכתי מדובר בעשרות אלפי אנשים ובני משפחותיהם.

ב. פעולות שונות שיגרמו לחיבור ציבור האברכים עם ציבור העובדים, על בסיס שיתוף, אחוה ושוויון. דוגמא מצויינת לכך, הוא הרעיון שנכתב עליו בגליונות "חלקי בעמלי" של פרשיות משפטים ותרומה. הקמת כוללי ערב, בהם ילמדו בחברותות, לימוד בעיון, כתף אל כתף, אברכים עם עובדים. רשת כוללים כזו שתהיה פרושה בכל הריכוזים של הציבור החרדי, תיצור תהודה רבה בכל מקום בו תהא ממוקמת, כמעגלים המתפשטים על פני המים. ו"קנאת סופרים תרבה חכמה". (סביר להניח שאברך לא יתנגד שבנו ילמד עם בנו של החברותא שלו העובד ודומיו, וכך תשברנה החומות, חומות הניכור, הדעה הקדומה וההתנשאות). רעיון זה דורש אמנם משאבים כספיים נכבדים, אבל "אין עניות בציבור", והציבור המאוגד באותה התאגדות חברית מסייעת, יוכל לסייע לכך ישירות, ו/או בעזרה בגיוס בעלי הון שיכירו בחשיבות העצומה הגלומה ברעיון זה, של "אחדות ולא אחידות".

ג. מטבע הדברים, התאגדות של אלפי אנשים מוכשרים המצויים ומתמחים בתחומים שונים של החיים, תניב רעיונות פוריים וחכמים נוספים, היכולים לסייע באיחוד הציבור החרדי-ליטאי בוגרי הישיבות הקדושות, ושבירת המחיצות.

ד. באשר לבעיית אי קבלת ילדים למוסדות, יש מספר רעיונות היכולים לפתור בעיה כאובה זו, (בנוסף לרעיונות הנ"ל שיסייעו רבות). אחד הרעיונות המצוי בבדיקה, הוא, הקמת ועדות רבנים לענייני חינוך בכל אתר ואתר. ועדות אלו תקבלנה את הסמכות לשלול תקציבים ממוסדות שלא יצייתו להחלטות הועדה. הוועדות תשמשנה כועדות ערר במקרה של השגת הורים על דחיית בנם או בתם ממוסד חינוכי אליו ניסה להתקבל. ההורים יגישו לועדה ערר על הדחיה ונימוקיה, והועדה תבדוק, כבי"ד, האם הדחיה היא מנימוקים אמיתיים של אי התאמת הילד או/ו משפחתו למוסד החינוכי ולרוחו, או מטעמים שאינם מוצדקים. במקרה כזה המוסד יאלץ לקבל את הילד/ה. ועדות אלו תוכלנה לפקח על תחומים נוספים הקשורים למוסדות החינוך, כגון גובה שכר הלימוד ועוד. כאמור, רעיון זה נמצא בבדיקה. (פיילוט של רעיון זה כבר עובד כמה שנים בהצלחה מרובה).

לסיכום:

אם הרעיונות הללו יתקבלו וייושמו, נוכל לשמור על אחדות מבורכת של הציבור החרדי-ליטאי בוגרי הישיבות הקדושות, ויחד עם זאת תפתרנה הבעיות המעיבות על אחדות זו ומעכירות את האוירה בציבור כולו.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר