אגודה אחת > חינוך > חלומות (2) – מערכת החינוך

חלומות (2) – מערכת החינוך

מנחם רבינוביץ ממשיך לטוות לפנינו חלומות בנושאי חינוך ומערכת החינוך. 'חדרים מתוקנים' מול תיקון מבפנים.

 
| חינוך | אין תגובות

חלומות (1) – פני החברה

יש לי חלום, והוא חלום חינוכי. לא להזדקק לחיקויים של מערכות חינוך מערביות, אלא להתקדם יותר אל מערכת חינוך מושלמת! היינו פעם לפני כולם, מאז תקנת ר' יהושע בן גמלא היינו אור לגויים. אין שום סיבה שנניח להם לעקוף אותנו ולשמש לנו דוגמא. אנחנו כבר יכולים ללמוד מהם מה לא לעשות, ולגבש מתוך טעויותיהם דרך חינוך חדשה.

פרופסור חיים שפירא טוען שעבר הכלח על המושג 'השלמת פערים'. כיום יש לדבר על 'הגדלת פערים'. כשיש תלמידה מצטיינת במחול וחלשה במתמטיקה, אין שום סיבה לשכור עבורה מורה פרטי למתמטיקה. ההיפך הוא הנכון: צריך להגדיל את הפער בנקודה בה היא מצטיינת, ולהפוך את המחול שלה למשהו מקצועי. 'ספי ליה כתורא' נאמר בגמרא, להלעיט אותה היכן שהיא טובה, שתהא מצטיינת. פולגר אף הוא הוכיח את הטיעון הזה, אפילו במקרי קיצון. דרמון לקח את השיטה למקומות קצת יותר ריאליים. שניהם ועוד רבים אחרים טוענים שמערכת החינוך מיטיבה רק עם הבינונים. או בניסוח החריף יותר של החזון איש, 'הישיבות היטיבו עם הבינוניים אך הרסו את המצויינים'.

רגע לפני שנבדוק איך זה משתלב עם מערכת החינוך. גם ד"ר רובינסון בספרו המקום הנכון מתמקד בשאלת החינוך המדויק לכל אחד ואחת. רונה רענן שפריר בספרה 'איש לומד לעוף' כותבת על גילוי יכולת היצירה בגיל מאוחר. מכנה משותף אחד יש לכולם. מהו?

ראשית, איבחון! לפחות 50% ממערכת החינוך צריכה להיות ממוקדת באיבחון. איבחון מקיף לכל מתחנך, איבחון מתמשך, זיהוי כישורים וניצולם, איבחון בתחילת כל שנת לימודים. על המחנכים להכיר כל תלמיד על חוזקותיו ויכולותיו ואיך מנצלים  וּמְתַּעֲלִים אותם לכיוון מעשי.

כל זה לא אמור להיות מיוחד למערכת החינוך החרדית. אבל אצלינו צריך ליצוק תוכן מיוחד להגדרות. גם בלי להרחיב בכך שחלקים נכבדים מן התורה מוטלים בקרן זוית, וכולם מתמקדים באותם חלקים מועטים שמתאימים פחות ופחות לכולם. גם בלא הבעיה הזו, צריך לדעת איך מאמנים ילד שטוב בתכנון – בלימודי קודש. איך מאמנים ילד שאוהב את האוויר ואת הים – בלימודי קודש. ואיך ואיך ואיך, עוד רבות הבעיות, ולא את כולן צריך לנסח ברגע זה. אבל אני מאמין שיש פתרונות, משום שאני מאמין שתורת חיים כוללת את הכל, ויש בה מקום גם לילד שלא מסוגל לשבת על הספסל. לכן אנחנו צריכים להקדים את נסיונות הכפיה מבחוץ וליצור לנו ליבה משלנו, ליבה שבמסגרתה לומדים דברים רבים על העולם בהסתכלות תורתית, זה אפשרי. זה קל בדקדוק, בהיסטוריה, בלשון, בהבעה בכתב, ובמקצועות קצת יותר חדשניים שצריך להמציא כמו למשל פיתוח חשיבה אינטואטיבית. זה מעט יותר קשה במקצועות כמו טבע או אנגלית, אבל זה אפשרי. וצריך לחשוב גם על התעמלות או על ידע טכנולוגי שבמילא קונים, ושלפחות יהיה חיובי

על עצמי לספר ידעתי, בני בן התשע מחבב כללים. בעצמו קרא וקרא וקרא, עד שכיום הוא יודע על כל אמורא היכן חי ופעל, אבל בעיקר מול מי הלכה כמו מי! זו לא רק התאווה העזה שלו להיסטוריה, אלא גם לאיסוף קיטלוג וסידור. ולמרות שאני מוחמא לחשוב שהוא לא רגיל, עדיין המסקנות מהדהדות.

וכמובן שצריך להגדיר יכולות מחדש. 'יכולת' אינה רק 'יכולת אנליטית' מול 'יכולת ספורטיבית'. צריך להגדיל את הרזולוציה. לא מספיק לחלק את הכיתה לאלו שאוהבים לשנן מול אלו שאוהבים להבין ולהעמיק. צריך לראות מי טוב יותר בראיית התמונה השלמה, ממבט מגביה עוף שאינו נכנס לפרטים. מול מי שהולך בשבילי השדה והופך כל אבן, אבל נעדר את היכולת לראות את התוצאה הכללית. כמו במשל העיוור והגידם, שנים שיפעלו יחדיו, ישיגו תוצאות מדהימות.

יש לי חלום שבבתי החינוך הללו, המשופרים, יַקְנוּ גם כמה הרגלים מועילים. הרגלי ‏למידה, משמעת עצמית, יזמתיות, יכולת ניתוח והיסק, יכולת ניסוח, טובה יותר ‏משלי. [אני חושב שהקלדה בשיטה עיוורת – הן בעברית והן באנגלית, צריכה להיות מקצוע בכל מערכת החינוך, ובכיתה נמוכה!].

ייתכן שצריך להגדיר מחדש מקצועות, לא לפי תחומי ידע, אלא לפי פיתוח כישורים. הידע הוא רק חומר הגלם עליו יש להפעיל את הכישורים הללו.

אפשר לדון על ליב"ה, אבל אולי הגיע הזמן לנסח לנו ליב"ה משלנו. ‏חלק מן ההרגלים האלו ניתן לשלב בלימודי הקודש, לא צריך להמתין שיכפו ‏עלינו דברים.‏

לחנך נכון את הנטיעות הרכות. צילום: scx

 

אני משתעשע לעתים בנסיונות לבחון דברים על ידי הקצנתם. הבה נניח, לשם בחינה בעלמא, שחנניה צ'ולק או משה גפני מתייצבים לפני סמכות רוחנית כלשהי ומבקשים בתחינה לחזור לספסל הלימודים, שכן זוהי התכלית החשובה ביותר, והאפקטיבית ביותר שתיתכן בעולמו של הקב"ה. וכל מילה של תורה מפי ילד תשב"ר עדיפה על פני כל פעילותם של הללו. האם יקבלו את ההיתר הזה, או שייאמר להם כמו שאמר אליהו לפרם של נביאי הבעל 'לך כי לכך נוצרת'?

מדוע יש צורך אם כן, במבחנים דה פקטו. מדוע רק לאחר שאדם עושה דבר שהוא בדיעבד, וחוצה את שדה המוקשים שבין נסיון להצלחה, או אז מורידים אותו מחבל התליה ומשבחים את יכולותיו שרכש באיסור? האם אין כאן חינוך מבלבל בלשון המעטה? אם יכולותיו של ילד כלשהו הן ארגון וניהול, מדוע צריך להתעלם מהן עד שיפרצו לבדן אל פני השטח, יגרמו לו להרגיש שאינו ממצה את האידיאל, ורק בדיעבד אולי יקבל הכרה? וכי אין מקום לכולם בעולמו של הקב"ה? וכי אפשר להחזיק את כולם במתח גבוה של אידיאל שאינו יכול להיות ממומש כאותו חסיד שלא ראה צורת מטבע, ולוותר על כל מי שויתר ופרש? ומה יעשה הבן ולא יחטיא את המטרה?

להצבת מטרה גבוהה יש מטרה, אני מכיר היטב את המשנה הסדורה בענין זה. אבל יש לה גם מחיר. ומגיע זמן שבו יש לשקול את התמורה לעומת המחיר. למרבה הפלא, ככל שהמחיר עולה, גם התמורה מתמעטת. משל מלחשים לנו מן השמים לחדול מדרך זו.

רוויזיה במערכת החינוך היא בגדר חלומות באספמיה כיום. אכן ידעתי, אף שמא הזמן בשל כבר? ואף אם עדיין לא- המוצר מונח על המדף, כמו שאומר פייגלין. כשיבשילו התנאים ואולי זה יקרה בפתע פתאום, יהיה כבר מוכן.

השינוי

יש לי חלום, ועוד חלום, ועוד חלום. השאלה המרכזית היא, מה מתוך כל זה יכול להתקיים, וכיצד. מה היא ‏הדרך להוביל שינוי. הדבר הראשון שצריך ‏להפנים הוא ששינוי הוא לא מילה גסה. אפילו רפורמה היא לא מושג אסור, ‏אבל את זה יהיה הרבה יותר קשה להעביר.‏

 ‏דוגמה בולטת לכך היא המלחמה נגד החדרים המתוקנים. את השם 'חדרים מתוקנים' רכשו להם אותם בתי לימוד בגלל סיבות פרוזאיות כמו ספסלים, חלונות, וסדרים לישיבה וקימה ‏ולשאלת שאלות באמצע השיעור, קרי: הצבעה. הרי היתה סיבה מוצדקת ‏להתנגד לתנאים היגייניים משופרים גם אם היתה סיבה להתנגד לחינוך ‏מעורב.‏

מצד שני, כלום לא הוכיחה ההתנגדות את עצמה? הרי מניעי ה'מתקנים' היו ‏גלויים לכל, והמדרון החלקלק נהיר אף הוא. אין לנו אלא לשמוח שהצלחנו ‏במידת מה לברור חלק מן הבר מתוך חלק מן התבן. כיום יש חלונות ‏בחיידרים ואפילו 'ארויס און אריין'. אולי אילו היינו מאמצים כבר אז את המעלות ‏ללא חסרונות המודרנה, היינו מצליחים להוציא את העוקץ מכל התנועה. אחרי הכל הרי ‏היה צדק בחלק מן הטענות נגד החדרים הישנים וגם אנו לא המשכנו את דרכם במדויק.

'משכילים', 'מתקנים', 'מחדשים' הן מילים שכבר מכילות בתוכן כל ‏כך הרבה משא, כל כך הרבה התניה חברתית, כל כך הרבה אסוציאציות. גם בלי הפרפראזה של החתם סופר על 'חדש אסור מן התורה', יש קושי ‏גדול במוכנות לשינוי. כדי להתגבר על הרתיעה המובנית יש צורך בדעה בינה והשכל.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר