אגודה אחת > תורה > רבנים > עשה לך רב

עשה לך רב

"עשה לך רב" זו עצה? חובה? האם אדם זכאי "לעשות לו רב" בניגוד לדעתו של רב אחר?
נתנאל יעקובזון מוצא שמשום מה חז"ל התירו לכל אדם לעשות לו רב…

 
| רבנים | אין תגובות
בתקופה האחרונה אנו עדים לתופעה שאיני יודע אם היה לה אח ורע בתולדות עמנו.
 
ישנם חילוקי דעות בין גדולי הדור, אין זה סוד, תמיד היה כך ותמיד יהיה עד ביאת גואל צדק. בהליכות חיים כמו בהלכה ישנם שבעים פנים לתורה, יש שאול ודוד, בית שמאי ובית הלל, אביי ורבא, רמב"ם ורמב"ן, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. 
 
בדיוק על זה אמרה המשנה "עשה לך רב". שהרי אם היו כל הרבנים בדעה אחת לא היה צורך באמירה כזו. המשנה מייעצת, ואף דורשת: עשה לך רב, אל תנוע לפי רוח הזמן והמקום, אל תחפש תמיד את הרב המתאים לרצונותיך, אלא הצמד לרב אחד, תהיה הסיבה שבחרת בו לרבך אשר תהיה, אבל עשה לך אותו לרב ומעתה לך לאורו בכל אשר יורך. 
 
והנה, עד היום ידענו שזו עצה טובה, וגם חובה. אך לא עלתה על דעת אדם מעולם שיבוא זמן שיצטרכו להסביר שזו גם זכותו של אדם. זכותו לעשות לו רב, לבחור לו את רבו, ואי אפשר לכפות עליו לילך דווקא לאור רב פלוני, גדול ככל שיהיה. 
 
מדוע חולק רב על רב – זה עניינו של הרב. אבל שלתלמיד אסור יהיה לבחור לו כרב את החולק? על אחת כמה וכמה אם זהו רבו מכבר – שאסור יהיה לו להמשיך לשמוע להוראותיו רק משום שרב אחר חולק על רבו? שיאסר הדבר באיסור "לא יהיה כקורח" ושינקטו נגד אדם חרמות וסנקציות בגלל שעשה לו רב? זאת לא שמענו מעולם.
 
סנהדרין גדולה היא בית הדין היחיד שכל ישראל חייבים לשמוע לו, ויש לזה תנאים רבים. החשוב שבהם הוא שזו סנהדרין גדולה וקבועה. מה דינו של חכם החולק עליהם? יעויין בתחילת מסכת הוריות בבבלי וירושלמי, וברמב"ן בביאור למצוות "לא תסור", שהעולה מהם הוא שרק כאשר בא הרב החולק לפניהם, והציע את דבריו, ודנו איתו, והחליטו ברוב דעות שלא כדעתו, רק אז אסור לו להורות כדעתו אפילו להחמיר. אך כאשר אין סנהדרין קבועה, אין בית דין הגדול בירושלים, אין אסיפה של כל גדולי ישראל במקום אחד, אין דיון רציני בין כולם לגופם של דברים, ואין עמידה לרוב והכרעה – אין צד בעולם שדעתו של חכם אחד, או אפילו של כמה שהתאספו יחד – מחייבת את כל גדולי ישראל האחרים. ומשכך, חזר הדין להיות ככל מחלוקת רבנים שרשאי כל יחיד לעשות לו לרב את מי שהוא רוצה וללכת לאורו בכל אשר יאמר. כך זה כשמדובר במחלוקת בין גדולי ישראל מחוגים שונים, וכך זה כשמדובר במחלוקת בין גדולי ישראל מאותו חוג. 
 
יתירה מזו, יכול רב לכנס אסיפה של רבנים התומכים בו וסבורים כמוהו או אפילו סבורים שהוא הוא גדול הדור ואין בלתו. אבל זה לא מחייב את שאר הרבנים החולקים, זכותם להמשיך לסבור אחרת, וזכות כל יחיד ויחיד להיות תלמידם, בפרט כאשר לא ניתן באותה אסיפה ייצוג לרבנים החולקים, ולא נידונה דעתם. אין לאסיפה כזו תוקף של בית דין קבוע שמחייב את כל ישראל, ולמשל, הרי עינינו הרואות שאת בני חוג אחר לא מחייבת אסיפה זו ותוקפה כקליפת השום.
 
נוצר לו בציבור החרדי מושג יש מאין, טענה שיש גדול הדור שהוא מעל כולם, מנהיג יחיד, שעל כל חכמי ישראל לשמוע לו, והחולק עליו כחולק על השכינה והוא כקורח ועדתו. 
ראשית, זאת מנין? מימות משה רבינו לא היה דבר כזה, אפילו אם אותו רב אכן גדול כל כך. והגע עצמך, לכל היותר נחשב רב מסוים כ"גדול הדור" של החוג שלו, אבל חוגים אחרים אינם מתפעלים כלל מדעתו גם אם לא טוענים שרבם גדול יותר. מדוע יגרע חלקם של בני חוגו מלסבור כך? האם אורך החליפה וצורת הכובע, הגדרה סוציולוגית של "מגזר", יוצרים "חלות" הלכתית אחרת המונעת זכות זו? 
 
שנית, מי הוא הקובע מי גדול ממי? לא זו בלבד שאין להתייחס לקביעת עיתון יומי כלשהו, אלא אפילו אם רב פלוני אומר שרב פלמוני הוא גדול הדור ומנהיגו היחיד – "ערבך ערבא צריך", יבוא הרב החולק ויחלוק על הקביעה הזו עצמה ונחרב היסוד וייפול הבניין. ומלבד זאת, כאמור, גם אמירה כזו של רב המעיד על רב, תקפה רק לבני חוגו, ואין לך דבר מוזר מזה, שהגדרה סוציולוגית או צורת לבוש חורצת את גורלו של גדול בישראל "ואמרינן פלגינן", שכלפי חוג זה הוא גדול הדור היחיד והגדול מכל חכמי דורו, וכלפי חוג אחר הוא רב ככל הרבנים. כללו של דבר, אין לזה תוקף כלל, וזו עצה טובה בלבד מרב זה המעיד לתלמידיו ולנשמעים לו, ותו לא.
 
טענה שלישית ששומעים רבות בנושא היא: את מי הסמיך גדול הדור הקודם. 
ובכן, גם לגבי מיהו גדול הדור הקודם ומנהיגו היחיד יש לדון בדיוק באותן שתי נקודות.
 א. מי קבע שהוא יחיד והאם אין רשות לרב אחר לסבור אחרת. ניתן לראות בקלות כי כל רב שהוכתר ככזה היו גם היו לו חולקים רבים, לא רק מחוגים אחרים אלא ממחנהו פנימה. 
ב. האם יש מושג "סמיכה" כזה? האם לא נאמר "יפתח בדורו כשמואל בדורו"? בדיני ירושת רבנות מדברים על ירושת המשרה והשררה. אין ירושה ואין מינוי שכזה על הגדלות ועל מיהו הראוי להנהיג. לכל היותר כך סבר הרב הקודם, אבל "אין שלטון ביום המוות", ודור דור ודורשיו כפי הדור הנוכחי. 
ויש להוסיף עוד. שגם על זה נטוש ויכוח מר הרבה פעמים מיהו באמת יורשו האמיתי של גדול הדור הקודם, או שנפתחת מלחמת ציטוטים ומקורות את מי הסמיך ואת מי לא, על מי אמר כך ועל מי כך, וכבר נפל גם העניין הזה בבירא עמיקתא, וטוב לו שלא נברא ולא היה. 
 
המרחק בין בית הדין הגדול המחייב את כולם, למצב כיום, גדול עוד יותר כשלמשוואה מתווספות הקליפות הסובבות את השושנה העליונה, צאצאי "גיחזי" הרבים, הם וכלי נשקם. או אז ניתן כבר לראות מחזות מופלאים בסוגיה זו, בדמות רבנים החוששים להביע את דעתם פן יבולע להם או למשפחתם, אסיפות רבנים שאליהן נקראים רק רבנים מיישרי קו מרצון או מאונס, ואחרים נדחים בבוז, אסיפות הזוכות להאדרה וניפוח לעומת אסיפות זהות שאין איש יודע על קיומן, וכן הלאה. ה"גיחזים" מונעים מראש כל מצב של פגישה והידברות בין הגדולים, מונעים עמידה לרוב והכרעה, וממילא כאמור, מונעים בזה כל דמיון לבית דין הגדול ומצדיקים בעצם מעשיהם את זכות קיומו של הצד השני. דברים מועברים מרב לרב דרך כלי שני ושלישי, ואל הרב מגיעים דברים שנאמרו, ושלא נאמרו, ושנאמרו על משהו אחר, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות ולפי זה פוסק את פסקו על רב אחר או על תלמידיו. על מצב כזה ודאי לא אמר איש מעולם שחייב רב להתבטל לרב, או שחייב איש לקחת את פלוני דוקא לרבו, ולא רב אחר.
 
נקודה נוספת שחשוב לזכור. בענייני הלכה יש אופני פסיקה, יש אפשרות להגיע לדברים חתוכים, ברוב המקרים ניתן להסתמך על מסורת ספרות ההלכה הקיימת כבר. לא כן בענייני הנהגת הציבור הגשמית והרוחנית, ובענייני השקפה. כאן, לדעות רבות ושונות יש לכל אחת מעלות וחסרונות, השיקולים הם רבים, לטווח קרוב ולטווח רחוק, מתוך ראיה של ההשפעה על היחיד ועל הציבור, על החוג הזה ועל חוגים אחרים, ועוד כהנה וכהנה. ההכרעה נובעת מהרבה מאד מרכיבים, בהם הרקע שינק אותו גדול מרבותיו, מה מרכז הכובד של הנושא בעיניו ומה סדר העדיפויות בו, וכמובן שיקול הדעת שמשתנה מרב לרב. מכיוון שכך, בדברים אלה קשה להוכיח צדקתה של דעה, וגם לא קיים בזה "מבחן התוצאה" כי כל תוצאה שהיא ניתן להצדיק ולהסביר מדוע מוכרחת הייתה שתבוא. על כן אין כאן הלכה פסוקה, לא ניתן להכריע ולפרוך דעה (מלבד עמידה לרוב שכאמור לא מתקיימת כיום), נותר רק שיקול דעתו של כל גדול בתורה כפי מה שנראה לו. גם זו סיבה גדולה לכך שבעניינים אלה ודאי לא מחויב רב לרב, ויכול כל יחיד לעשות לו רב קבוע בזה.
 
לא נותר אלא לקוות שיתקיים בנו מה שמתחנן אלינו הקדוש ברוך הוא (תנא דבי אליהו רבא כח, טו): "בניי אהוביי , כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה". 
 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר