אגודה אחת > הזמנה לדיון > הרב שלום חיים וייס: מקורות לעניין השכל האנושי

הרב שלום חיים וייס: מקורות לעניין השכל האנושי

הרב שלום חיים וייס מרחיב את עיונו להגדרת השכל האנושי כגורם מחייב ומביא מהגותם של הראשונים והאחרונים הרואים את תובנות השכל כשער ראשי להבנת התורה.

 
| הזמנה לדיון | אין תגובות

בס"ד

בהמשך לדברי במאמר  "המוסריות התורנית היא מוסריות המקיפה את הכל" על מקומו של השכל האנושי כגורם מחייב.

היות והדברים מורכבים, אני חוזר ומזכיר שסבורני שמי שיעיין במאמריו של הרה"ג ר' אברהם גרודז'ינסקי בספרו תורת אברהם יראה שם דבר דבור על אופניו, ולא מצאתי לנכון לדבר במקום גדולים. אבל אולי נכון להוסיף לבני דורנו כמה הערות.

כדי להבין את השתלשלות הדברים של אופן ההתייחסות של יראי ה' ושל גדולי הדורות לנושא הזה אסור לשכוח שאנחנו אחרי מערכה כבידה ביותר, שאמנם עומדת ברובה מאחורינו, אבל את המחיר שלה ואת תוצאותיה אנחנו נושאים על גבינו עד עצם היום הזה.

כלומר, טענתם של המשכילים הרשעים היתה שצריך ללמוד את הנימוסים מאומות העולם. ובעקבות דברי הכפירה והבלע שלהם, ואחרי ההתנפלות ודברי השיסוי שלהם נגד תורת ה' והחירופים שלהם על יראי ה', ואחרי החורבן שהמיטו על בית ישראל, יצאה בדורות האחרונים, ניתן לומר במאות השנים האחרונות, התנגדות גדולה לכל דבר שבא מבחוץ, ובצדק.

זו ואף זו, מאז שעברנו את מלחמות הג'יהד, את מסעי הצלב, את גירוש ספרד, את ההסתה האנטישמית לדורותיה, ולאחרונה את מעשי היבסקציה, ואחריהם הנאצים, האוקראינים, אנשי צלב החץ, ועוד ועוד, יש לנו דעה ברורה על מוסריות הגויים, על התורות שלהם, ועל האנושיות שלהם, בין החילוניים ובין הדתיים. הם התגלו כתורות חיצוניות ומעוותות, והתוצאות של החשיבה ומסגרות החשיבה שלהם יצאו אל הפועל באופן הנורא ביותר.

ולא רק על הגויים תלונתנו. גם מה שאנחנו רואים לנגד עינינו כאן, בארץ הקודש, אצל יהודים, דיו כדי להראות כיצד כל הערכים האנושיים וההומניים יכולים להיות חד צדדיים, חסרי שיפוט אמיתי, מלאים אינטרסים, ושוקעים בתהום של שטחיות, עיוות, גסות רוח, ברוטאליות, חוסר איזון, ואטימות נוראה.

אבל גם אחרי הצדק שיש בכך שאין לנו אמון בשכל של הגויים ובמוסר שלהם, זו אינה סיבה שלא יהיה לנו אמון בשכל בכלל, או בכוח המוסר של צלם הא-לקים. כמובן, כמו שהדגישו כל הראשונים, אחרי ידיעה מעמיקה של המוגבלות שלהם, ושל מקומות המכשול והטעות שכרוכים בהם.

אם כך יקרה חלילה, שלא יהיה לנו אמון בשכל בכלל, נמצאנו נפגעים מהמערכה הזו הרבה הרבה מעבר לשאלה של שנים שלושה דורות של אברים גדולים של העם היהודי, שנקרעו מאיתנו בגלל ההליכה העיוורת אחרי מקסמי השווא של אנושיות וערכים שהתהדרו בהם הגויים.

אנחנו צריכים לתת את דעתנו על האמת בכל מלוא היקפה, ובכל צדדיה, ונדמה שהלקח שלמדנו בשלוש מאות השנים האחרונות יכול רק לעזור להעמיד דברים על דיוקם.

א.

אם כן, על אף הסכנה הגדולה שבשפיטה בעניינים של טוב ורע על פי התבונה, אין הדבר אומר שאין להם מקום בהכוונת האדם בדרכי חייו, ורבותינו הראשונים לא נמנעו מזה, ביודעם נאמנה גם אפשרות הטעות של השכל ומגבלותיו.

בעל חובת הלבבות בהקדמתו:

והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלשה:

האחד מהם, השכל הניצל מכל פגע.

והשני, ספר תורתו הנתונה למשה נביאו (ס"א והב' מה שהוא מוחש).

והשלישי, הקבלות שקבלנו מקדמונינו שקבלו מן הנביאים עליהם השלום. וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבינו סעדיה ז"ל במה שיש בו די.

אך חכמת התורה מתחלקת לב' חלקים. האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית. והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים והיא החכמה הצפונה.

חובות האברים יחלקו לב' חלקים. האחד מהם מצות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה. והחלק השני מצות השמע שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם כאיסור בשר בחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שרשיהן הן מן השכל כאשר אבאר בעזרת השם.

…וכאשר עלו בידי מדרך הסברא, חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידינו ומצאתים בהם במקומות רבים, ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו, יתברך. וקראתי לספרי זה שם מעניין כוונתי בו, והוא "ספר תורת חובות הלבבות". וכוונתי בו להתחכם, ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות אשר יעיד השכל בברורן ואמיתתן, ולא יכחש בהן, כי אם אנשי החונף והשקר, מפני שהאמת כבדה עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם. ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא היתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו, אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משרשי דתנו וטמון בנפשותינו מקטבי תורתנו, וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמיתתם במצפונינו וייראו מאוריהם על אברינו.

וזה דומה לאחד מחכמי החוזים, שנכנס בחצר אחד מאוהביו, והרגיש שיש בה מטמון, חקר עליו וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורתו מן החלודה שעלתה עליו, לקח ממנו מעט, ומרקו במלח ובחומץ, וישטפהו, וייפהו, עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך ציוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל הא-להים ולהידבק בו.

וכן הוא בדבריו במקומות נוספים.

וכך הוא סדר הצבת העניינים גם אצל רבנו יונה בשערי תשובה:

גַּם יָבוֹאוּ חַדְרֵי רוּחֲךָ הַמּוּסָרִים הַנְּכוֹנִים, בִּרְאוֹתְךָ כִּי אָעִידָה – לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, הַשֵּׂכֶל, וְהַמִּקְרָאוֹת, וְדִבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם הַנִּפְלָאוֹת, וְהָיוּ לְעֵד וּלְאוֹת. וּבָזֶה הָאֱמֶת אֵלֶיךָ יִבָּחֵן, וִיעָרֶה עָלֶיךָ מִמָּרוֹם רוּחַ חֵן, וּבִעַרְתָּ הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת מִקִּרְבֶּךָ, וְיִתְמוֹךְ דְּבָרִים נְבָרִים לִבֶּךָ:

גם רס"ג בספר האמונות והדעות מרחיב בזה, וחוזר על כך פעמים רבות, אביא כאן מקצת דבריו.

וזו לשונו בהקדמה, אות ו:

ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעם לנו לדעה כפי שיתכוננו ויתאשרו, והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוציא אל האפיקורסות. אומר, אין זה אלא בעיני המוניהם, כמו שאתה רואה המוני הארץ הזו חושבים שכל מי שהלך אל ארץ הודו מתעשר, …ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים צחוק.

ואם יאמר הרי גדולי חכמי ישראל הזהירו מזה, ובפרט העיון בראשית הזמן וראשית המקום והוא אמרם כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור. נאמר בעזרת הרחמן, כי העיון האמתי לא יתכן שימנעונו ממנו, והרי בוראנו כבר צונו עליו עם המסורת האמתית, כאמרו הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ.

בענייני אמונות ודעות אומר רס"ג:

אבל חוקרים אנו קהל בני ישראל ומעיינים שלא בדרך הזו, והיא אשר אזכירנה ואבארנה בעזרת הרחמן:

דע יחנך ה' אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים. האחד, כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה, והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו. כי ה' יתברך ויתעלה למדנו כל מה שנחוץ לנו בענייני אמונתנו באמצעות נביאיו, אחרי אשר אמת להם את הנבואה על ידי האותות והמופתים, אז ציוונו שנדע אותם העניינים ונשמרם, והודיענו כי כאשר אנו מעיינים וחוקרים יוציא לנו העיון האמתי השלם בכל דבר ככל אשר הודיענו בדברי שליחיו.

ובענייני המצוות כתב רס"ג במאמר שלישי – אות י:

ושמא מקצת בני אדם ימעט מלעסוק בספר הזה מפני שאין בו באורים רבים למצות לפרטיהן, ואומר אני שאינו לבדו מקורינו בדתנו, אלא יש לנו עמו שני מקורות אחרים, האחד לפניו, והוא מעין השכל, והשני אחריו והוא מקור הקבלה, ומה שלא נמצאהו בו נמצאו בהם, ועל ידי כך ישלמו המצות בכמותן ואיכותן.

ב.

יש מרבותינו שאפילו לא נמנעו מלהשתמש במה שנראה להם בדברי חכמת הגויים, אחרי שבחנו וביררו את הבר מתוך התבן (וגם בזה צריך לעיין אם הושוו הדעות אצל רבותינו הראשונים אם נכון הדבר לעשותו, כדלהלן). אבל על כל פנים בודאי שהם לא שללו בלי הבחנה באופן גורף את ההוראות המתחייבות מכוח התבונה האנושית.

ראה חובות הלבבות בהקדמה לספרו:

ושמתי רוב ראיותי [עליו] מן הדברים המושכלים, וקרבתים בדמיונים הקרובים אשר אין בהם ספק, וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים, ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקבלנו מרבותינו, זכרונם לברכה, ומן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו, מפני שקויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסר הפרושים ומנהגיהם המשובחים.

וכבר אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין לט ב):

כתוב אחד אומר (יחזקאל יא יב): וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם, וכתוב אחד אומר (יחזקאל ה ז): לא עשיתם – הא כיצד ? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם.

ואמרו (מגילה טז א): כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם. ואמרו בהבאת המשלים לקרב הענינים הקשים בהם (עירובין כא ב) אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה, והחכם אמר (משלי א ו): להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.

בעל חובת הלבבות אומר אפוא שהמאמר "חכמה בגויים תאמין" אין פירושו עניינים של חכמת הטבע, כפיסיקה וכימיה, אלא גם עניינים של מוסר ועבודת ה', אותם דברים נכוחים של מוסר ויראה שיש ביד האומות הריהם נתבעים גם מעם ישראל.

כפי הנראה הוא מפרש ש"תורה בגויים" היינו דבר נבואה שמצווה מפי ה', או שהכוונה היא לדקדוקם של הדברים, פרטיהם ועריכת סדרי מעלותם, מה דוחה את מה וכדומה, שכל זה קרוי תורה, והוא קיים רק בתורה.

אצל הגויים זה לכל היותר עיקרון ("פרינציפ" בלע"ז), אבל לא תהיה לו שום מערכת שתציב אותו באופן ברור, תגדיר היטב את התנאים שלו, ואת המידה בה הוא דוחה דברים אחרים או נדחה מפניהם. "פרינציפ" הוא תמיד שחור לבן, כי אין לו תורה. ממילא הוא גם לא יכול להוות תורת חיים.

כך ביאר הכוזרי במאמר שלישי אות ז:

אמר החבר: רק המעשים והחקים החברתיים והשכליים הם הידועים, אולם המעשים האלוהיים הנוספים על אלה והמייחדים לאמת אל חי אשר בעבורם הוא מנהיגה אינם ידועים כי אם בבואם מאת האלוה מפרשים ומפרטים.

גדולה מזאת, אף המעשים החברתיים והשכליים אינם ידועים בשלמות כי גם אם נדע כל אחד מהם כשהוא לעצמו אין שעורו ידוע לנו כך ידוע לנו כי ההענקה לעובד והכרת הטובה חובה הן וכי אמון הנפש בצום ובכניעה חובה כי ההונאה מגונה כי מנהג ההפקר עם הנשים מאוס וקרבת הבשר עם אחדות מן השארות מגנה וכי כבוד ההורים חובה וכיוצא באלה אבל שימת הגבולות לכל אלה וקביעת שעור מתאים לכל אדם אינן כי אם לאלוה יתברך.

ג.

עוד כתבו הראשונים, שענייני המוסר הנכונים שנמצאו באומות העולם גם הם הריהם נובעים מכוח דברים מפורשים, או יסודות של הכרה נכונה וחשיבה נכונה, שעברו אליהם במרוצת הדורות מעם ישראל. 

כלומר, מעלת צלם א-לקים של האדם מתגלה באותן הוראות נכונות וצודקות הנובעות מן הנשמה, שהיא עשויה במתכונת מידותיו של הקב"ה. התורה מחייבת את האדם להתבונן במידות ה' וללכת בדרכיו. וכל ההשגות הללו הן מכוח צלם הא-לקים של האדם. האדם מזדהה עם הנעלה והמוסרי בזכות צלם הא-לקים שלו.

היה ראוי אפוא שההוראות הללו יוכרו ויימצאו בקרב האנושות כולה. אבל כפי שהתורה מספרת לנו, אומות העולם התכחשו וטשטשו את התחושה הזו, והשתיקו בליבם את הקול הפנימי הזה, וכך איבדו את ההופעה הברורה והגלויה של צלם הא-לקים ומה שהוא מחייב. כפי שאבאר להלן, כדי שהמצפון יוכל לומר את דברו הוא צריך אווירת חיים בריאה ומסגרות של תפיסת עולם טהורה ומוצקה. אומות העולם איבדו את כל זה בתהליך של השתקעות ברוע במשך אלפי שנים.

עם ישראל הוא זה החזיר לעולם את כוח ההכרות הללו, בזכות התורה שקיבלנו בהר סיני, והטהרה שנטהרנו שם, כשפסקה זוהמת הנחש מעם ישראל, וזה הביטוי הגלוי של פסיקת הזוהמה ההיא, החזרה לערכים ולענייני המוסר שמתחייבים מכוח הנשמה שהיא צלם הא-לקים שבאדם.

בתחילה טיפין טיפין, ולאחר מכן באופן גואה והולך, עברו התפיסות וההוראות הללו לאומות העולם. ומכאן מה שנקרא ברבות הימים מצפון האנושי. כך שבסופו של דבר מי שרואה נכוחה, יכול לראות כיצד השתרשו התפיסות המוסריות של עם ישראל באנושות כולה. זה מסע נצחון מדהים ומרהיב של התורה ושל דברי הימים של עם ישראל.

כבר עמדו על כך רבותינו הראשונים:

כתב הכוזרי במאמר שני אות סו:

ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבד דיבר על כל החכמות כוח א-לקי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות על הודו, וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללם מאיתנו אל הכשדים תחילה ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי. ובאורך הזמן ורוב המיצועים לא נזכר בחכמות שהן הועתקו מן העברים, אלא מן היוונים והרומים.

וכך כתב גם הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה:

וצריכים אנו לשאול ולפרש מהו היקר והכבוד הזה, ומה היא החכמה הגדולה הזאת שבתורה, והלוא היא נראית פשוטה, ואפילו התלמידים קוראין אותה יודעין אותה, ואפילו האומות העתיקו אותה ולמדוה. ועוד, שמעצמם יש להם חוקים ונימוסים נראים קרובים לחוק התורה ולמשפטיה.

התשובה:

תחילת כל דבר יש לך לדעת, שכל מה שהנבראים יודעים ומבינים, כולם פירות התורה או פירי פירות שלה, ואלמלא כך אין בין אדם לחמור שהוא רוכב עליו כלום.

וכן תראה היום באומות הרחוקות מארץ התורה והנבואה, יושבי הקצוות, כגון יושבי רומ"ניא והת"תרים ואומות צא"בה שאינם מכירים את הבורא וסבורים שהעולם קדמון, וגם אינם מחשבין כלל לא בקדמותו ולא בחידושו, ואם הגלגל מניע עצמו או זולתו מניע, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור הזה, וכמו שראו בעלי העיון שלא שמעו התורה, כי האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנאמר ועיר פרא אדם יולד. ו(גם) אם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחידוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, (עדיין) אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכולם שווים אצלו, נמצא הכל שווה אצלו כמו שהוא שווה אצל הבהמות.

וחשוב בלבך שהבורא ב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכוונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתוהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה.

ואל תשתבשו באומות (כיצד נמצאים בידם גם דברים נכונים), שאף הם נוחלי התורה, הם הקרובים לאמצע הישוב כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצת הקצוות, למדו ממנה תורה ועשו חקים ומשפטים דוגמא של תורה, אבל בני אדם יושבי הקצוות הרחוקות, שלא למדו תורה ולא ראו ישראל ואת מנהגם או שלא שמעו עליהם מפני גבול שביניהם, בהמות גמורות הם, ועליהם אמר הכתוב האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי, והאומות מתחלה כך אמרו, שנ' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, למדנו שלא היה באותו זמן אומה ולשון בעולם שיהא להם נימוסים טובים וישרים ישובי המדינות כישראל, ופי' משפטים כך הוא, וכל שכן החוקים שהם המצות החקוקות בעולם.

עכ"ד.

כלומר, הרמב"ן טוען שלולי התורה לא היה ביד האדם להגיע למסקנות נכונות בעניינים של טוב ורע, שהם דברים שאינם מוכרעים בכוח התבונה. וכל מה שיש בידינו הוא מכוח פירי פירות של התורה.

אבל הרמב"ן אינו שולל שאחרי שיש תורה בעולם, ואחרי שהתורה העמידה את העולם ואת האדם, שכן קודש אבריך הסתכל בתורה וברא בה את הבריאה ואת האדם, ואחרי שהתורה התגלתה לעם ישראל ויסודותיה השתקעו בלבבות בני האדם, והיא מורה לאדם את יסודות הרע והטוב, מעתה אין בידו להזדהות איתם בדעתו, וגם להוסיף ולהבין בהם מדעתו. הוא רק מעמיד בפנינו את העובדה שהתורה היא הטוב, ואין טוב אלא תורה, כמו שאמרו חז"ל, וממילא היא מקור הטוב. דרך ההתגלות של התורה בעולם היא בשבילים רבים, ואחד מהם הוא הדעת שניתנה לאדם. מכאן ה"משפטים" שנתחייבו בהם הגויים.

משפטי התורה שגבו מזה פי כמה, כי כשאדם עוסק בתורה ומבין בה מכוח חכמת התורה ומשפטיה, זו כבר תורה ממש, אף שהכלי שבו אדם בוחן את הדברים ומעיין בהם הוא כוח השכל, על ידו הוא בונה וסותר, ועל פי זה תקנו לנו חז"ל בהלכה את כל ענייני הטוב והישר, כמו שכתב החזון אי"ש על מסכת בבא בתרא סימן ח אות א.

אזלת יד זו של השכל מצד עצמו כבר עמדו עליה חכמי אומות העולם, מאז סוקרטס ועד היום. אבל לא ראינו אינה ראיה, ואלף עוורים לא יוכלו להכחיש את כוח הראיה אצל מי שעיניו רואות נכוחה.

ה.

שורש הקושי של הסמיכה על ההוראות שנובעות מההכרה האנושית הפנימית הוא מחמת הסוד הנורא של האדם הוא היותו עשוי בצלם א-לקים.

זה כולל גם את החירות הכמעט אין סופית של דרכי חשיבה ותפיסה, ואת היכולת שלו לברוא לעצמו עולמות שונים ומשונים. הקב"ה עשה את האדם בעל יכולת יצירה כזו שיכולה להשתמש בכל מה שיש בו ובעולם כמין אבני בניין שהוא עושה איתם מה שהוא ירצה.

ואם הוא נוטל עצות מהנחש, הוא יברא עולמות שיגורש מהם המושג צלם א-לקים עצמו. לא תהיה בהם השראה של הנשמה, לא כמיהותיה, ולא אמיתותיה. זה מה שהבטיח הנחש לאדם, ועלה בידו גם לקיים.

כך התנהל העולם בכל אותם אלפיים שנות תוהו ראשונות של אנושות תועה ומטעה, עד שבא אברהם אבינו, עמודו של עולם.

התפיסה שבה תפס האדם את העולם ואת עצמו היתה תפיסה של תוהו, נחשולי ים התוהו, ומעמקי התהום שלו, ממשיכים ללא הרף לאיים ולבלוע את התפיסה האנושית, אבל מאז אברהם אבינו, ומאז מתן תורה, התבשם העולם, ואט אט חדרה ונאחזה בלבבות ההכרה העצמית הנכונה של ישות האדם ושל מציאות העולם.

החירות הזו הכבידה מאד על תבונתן של תרבויות רבות שרעל הנחש עדיין זורם בעורקיהן, אבל הקב"ה הבטיח, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וסופו של עץ החיים לרפא את נגעי הנחש.

אנחנו מאמינים בכוחו של הטוב, בכוחה של התורה, בכוחה של הנשמה, ובכוחו של האדם להגיע אל האמת אם יבקש אותה בכל ליבו.

הספרי על הפסוק "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" אומר "שהאמין בעולם ובראו". הקב"ה גם הוא מאמין, ובמה, בעולם ובאדם. כך ציין הזית רענן, והדברים ברורים, כי בעולם עצמו, מצד עצמו, אין בו משמעות לטוב ולרע.

ו.

מצינו בדברי הראשונים גם התנגדות לפנות לחכמת העמים וללמוד הוראות מפיהם, אבל ההתבוננות מלמדת שגם הם לא נוקטים שבגלל זה אנחנו פטורים מלתת את הדעת על הדברים שדעתנו מלמדת שראוי לעשותם, או לגנותם ולפרוש מהם, אלא הם נוקטים שמחובתנו לדעת את התורה כדי להביא ממנה ראיות בכל אותם עניינים שאינם מפורשים. אבל לא שיימצא חלילה מצב ששולחנם של הגויים יהיה מלא, ושולחננו חסר, לא תהא כזאת בישראל.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מזכיר כמה פעמים שאין להעמיד דבר ממצוות הדת על פי השכל. ראה למשל מאמר ראשון אות צח:

כי אין האדם מגיע אל העניין הא-לקי אלא בדבר א-לקי, רוצה לומר בדברים שיצוום הא-לקים.

כלומר, אומר שלהתקרב לא-לקים אפשר רק על ידי מצוות א-לקיות, דברים שיצוום הא-לקים. וזה דבר שנוקט גם הרמב"ם, שכדי לקבל את מעלת קירבת ה' צריך שאדם יעשה מצווה דווקא מפני שה' ציווה, מכוח ההתגלות.

אבל זה עדיין לא אומר שבגלל זה אדם פטור מלעשות דברים נעלים, או שיהיה מותר לו לעשות דברים מגונים או דברים שהוא יודע בהם שהם עוול. ולא יעלה דבר זה על הדעת.

יש דברים שחז"ל קוראים להם "שכר שיחה נאה". יש על זה שכר, וזה ראוי, אבל לידי תורה ממש זה לא תמיד יגיע.

דוגמא נוספת היא הדברים החריפים ביותר של הרא"ש בתשובה כלל נה סימן ט:

ועל מה שכתבת מגזירת השכל וגזירת הדת, מה אשיב על זה, לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם, חכמת הגיונכם – אשר הרחיקו כל חכמי הדת – נביא ממנה אות או מופת לחיי ולזכות ולאסור ולהתיר?! והלוא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים בחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו בכתב ובקבלה! ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחוקים ומשפטים של משה רבינו עליו השלום, ולפסוק דינים במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם?!

האף אין זאת, וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינים על פי המשלים?!

תודה לא-ל, בעודי חי, עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלית וירושלמי ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינים, כי חכמת הפילוספיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת, כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני והחכם ידרוש בה במידות שניתנה לידרש בהם ומדמה מילתא למילתא, אף על פי שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע, אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא הייא טבעית וחכמים גדולים היו, העמידו כל דבר על טבעו, ומרוב חכמתם העמיקו שיחתו והוצרכו לכפור בתורת משה, לפי שאין כל התורה טבעית אלא קבלה, ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' וגו' כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אותו ומופת וגזירות ומשלים על משפטי ה' הישרים ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון, רוצה לומר כל הבא ונכנס מתחילה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכניס בליבו חכמת התורה כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי ליבו תמיד נמשך אחריה, ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים כי יהיה ליבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד, ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה יעוות המשפט, כי שני הפכים הם, צרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד.

הרא"ש מביע כאב גדול על כך שלא יודעים להוציא את כל ההוראות הנכונות מכוח התורה עצמה.

המחאה הגדולה של רבנו הרא"ש, והכאב שלו הם לא על השימוש בכוח הדעת והסברא של מי שגדל על ברכי התורה, אלא על כך שמזדקקים לחכמת הפילוסופיה, בשעה שהיא כל כך הסתבכה בעיוותים ובתפיסות מנוגדות לתורה, ואף מעיזים לשלב אותה בתורה. אבל הוא לא חולק על עצם המחוייבות להעמיד את כל צדדי הישר והטוב על פי התורה והדעת הישרה. אפשר ואפשר לעשות זאת על ידי התורה, ואל לנו להסתמך על הכרע דעת בלבד, ודאי שלא דעת של שאינם בני ברית, שיצרו לעצם תפיסות הבל ושיחתו את חכמתם.

לא כן לומדי התורה, שדעתם וחכמתם ספוגים בדעת התורה ובחכמתה, מה שדעתם מורה שהיא הנהגה נכונה וישרה, צריך לנהוג כן אפילו אם הוא הוראת הדעת והתבונה הקדושה שלהם, מסברא, בלי מקור ברור מהתורה, ולא זו בלבד, אלא שחכמי הדור יכולים להביא לכל דבר ועניין מקור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה:

ומשני הגמרות, ומן התוספתות, ומספרא וספרי, מכולם יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החיוב והפטור, הפסול והכשר, כמו שהעתיקו איש מפי איש, מפי משה רבינו מסיני:

 גם יתבאר מהם דברים, שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור, לעשות סיג לתורה, כמו ששמעו ממשה בפירוש, שנאמר (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה' ע"א). וכן יתבאר מהם, המנהגות והתקנות, שהתקינו או שנהגו, בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

 

לסיכום:

א. אפשר ללמוד את הכל מהתורה, ויש חובה לעשות זאת כפי שהיד משגת.

ב. המנהגים והתקנות שישרו בעיני חכמים לפי דעתם הקדושה וחכמת התורה שלהם נעשו דברי תורה ממש.

ג. כל דרכי היושר האמיתיים באים מהתורה ומשתלשלים ממנה, וגם אם אדם לא זכה ללמוד אותם מהתורה אלא הוא רק מבין אותם מדעתו.

ד. גם דברים שאינם בעלי תוקף של הלכה, אלא הדעת של האדם מורה כן, צריך לדקדק בהם, כי הם נובעים מכוח צלם הא-לקים של האדם, ומשתלבים בהרבה גופי תורה.

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר