אגודה אחת > חינוך > הצעה מעשית למהפכה חיובית בחיידרים – ליב"ה תורנית

הצעה מעשית למהפכה חיובית בחיידרים – ליב"ה תורנית

הפסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" הוא השגור ביותר בפי כל יהודי, אולם כאשר נעצור אדם ונשאלהו: מה פירוש המלה "עוד"? ברוב רובם של המקרים יופתע השואל וימלמל איזה תשובה תוך כדי תמיהה… הרב אליהו סולובייציק מציע לימודי ליבה תורנית. חיבור למילה הכתובה ועוד…

 
| חינוך | 2 תגובות

המשך מאמרו של הרב סולוביצ'יק

למידה איכותית מגוונת ויצירתית

 

                                                                                                                                                                                         

מעקרונותיה של הלמידה האיכותית

להלן כמה מעקרונות הלמידה האיכותית שליקטתי מפי אנשי חינוך וכתביהם:

1) תוכנית לימודים גמישה.

2) חומרי לימוד מגוונים.

3) חומרי לימוד המחוברים אסוציאטיבית לעולמו של התלמיד.

4) למידה חווייתית ומהנה.

5) חומרי לימוד מעוררים ומסקרנים.

6) קשירת חומר הלימודים לאגו של התלמיד.

7) למידה המבוססת על המון פעילות אקטיבית מצד התלמידים.

8) למידה המתפרסת גם על זמנים לא קונבנציונליים.

9) שמירה על סטנדרטים גבוהים של חומר הלימודים.

 

להלן דוגמאות מעשיות:

א)       קשר עם בתי-דין לממונות

ב)        הכרת המציאות בזמן חז"ל

ג)         הכרת המקרא והשתלשלות התורה שבעל פה

ד)        חיבור למילה הכתובה

ה)       הכרת בעלי השמועות

א)     הקשר עם בתי-דין לממונות

לעשרות רבות של סוגיות הנלמדות בתלמודי תורה ובישיבות, יש נגיעה ישירה או עקיפה לשאלות הנידונות יום יום בבתי הדין. בשורות שלהלן נתאר כביכול יזמה של מלמד בכתה ח' בירושלים שבמשך שנים מלמד את פרק 'לא יחפור'. המלמד יצר קשר עם כמה בוררים ובתי דין והתברר שבאחד מבתי הדין עומד להתקיים דיון בנזקי שכנים שיש לו נגיעה ישירה לסוגיה הנלמדת בכיתה. אחר שהמלמד קיבל הערכה על מהלך הדיון הצפוי, הכין את לימוד הסוגיה עם התלמידים באופן שיתחברו בקלות למהלך הדיון הצפוי וכן היה. בבוא היום פיזר המלמד את תלמידיו כבר בשעת הצהרים, ביקש מהם לנמנם ולחזור לכיתה בשמונה בלילה. התלמידים התאספו בכיתה, המלמד חזר אתם בקצרה על הסוגיה, ויחד יצאו לצפות במהלך הדיון בבית הדין.

מה נפלא היה המראה: כיתה של למעלה מעשרים וחמש תלמידים צפו בדיון חי ומעשי על מה שהם לומדים בתורה שבעל פה. הדיינים שידעו מראש על בואם, השתדלו לדבר לאט יותר וברור יותר, וכן הפנו מדי פעם מבטים חיוביים לעבר התלמידים. מדי פעם ניכר היה ברחש העובר בין התלמידים, כאילו אומרים זה לזה, הנה ראובן ושמעון של הגמרא' הן המה 'משה לייב' ו'צבי אריה'. בהפסקות ההתייעצות של הדיינים, שוחח המלמד עם התלמידים על מה שהתרחש בדיון, וביקש מהם להעלות על הכתב את מחשבותיהם מכל סוג שהוא על המתרחש. למותר לספר על מה שהתרחש למחרת, הכיתה כולה כמרקחה, תלמידים משפשפים את עיניהם מעייפות, דנים ומתווכחים על דברי הבעלי דינים, הדיינים, הטוענים, מציעים פשרות, פותחים שולחן ערוך, מבקשים לראות תשובה של ר' משה… המלמד שראה כי טוב, ניצל את האירוע למטרות חינוכיות נוספות, לכתיבה, לניסוח, לחידוד ההבדל בין דין לפשרה, להאצת הדמיון של התלמידים על האפשרות לגדול כדיינים וכדומה.

הנה לנו דוגמא חיה איך לימוד סתמי של סוגיה תלמודית, יכול להפוך לחוויה של למידה, בעלת מימד של עומק מעשי, לימוד בשעות לא קונבנציונליות, חומר לימודים גמיש ומשתנה – בהתאם להתפתחות בבית הדין, לימוד מסקרן ומגוון לפחות לחלק מהתלמידים, פעילות אקטיבית מצד התלמידים, בכך שהם דנים ומתווכחים על היבטים מעשיים מהלימוד.  

עתיד עולם הרבנות והדיינות להתחבר למערכת החינוך כי אין לך חיבור טבעי יותר מאשר התלמוד למעשה. צריך אדם בעל יכולת להרים את הכפפה, והדבר ייקרא על שמו. קשר זה שבין בתי דין, בוררים, רבנים יושבים על מדין, לבין מערכת החינוך, יש בו כדי ליצור אקלים לימודי חזק ומועיל, הוא יכול להיות קבוע וזמין, אפשר להתאימו לטווח רחב של גילאים, וניתן לנצלו למגוון מטרות חינוכיות. סוגיות שיילמדו בדרך זו, ייצרבו בלבות התלמידים עד אשר יספרו עליהם לבניהם ולבני בניהם.

ב)      הכרת המציאות בזמן חז"ל

אין לך כמעט סוגיה בגמרא שאינה קשורה למציאות החיים של זמן חז"ל שאיננה מצויה בעולמנו כיום. מדובר בפריטים המקיפים את כל תחומי החיים; פריטי לבוש, כלי בית, כלי תעשיה, בתים, חצרות, מבואות, רחובות ושווקים, שדות וכרמים על כליהם, אופני התעשיה ודרכי המסחר שלהם. הכרת מציאות החיים של חז"ל חיונית להבנה טובה יותר של חומר הלימוד, אם זה הבנה ישירה של כלי, או של מעשה מסוים, שהגמרא דנה בו, ואם כשמדובר בהבנת הלכות הקשורות באופן עקיף לדרכי החיים ומנהגיהם.

זאת ועוד, הטמעת הכרת מציאות החיים של זמן חז"ל בתוכנית הלימודים, יכולה לשמש מנוף ליצירת 'אקלים של למידה' בכיתה. יש בה, בהיכרות עם מציאות החיים, יסודות רבים של גירויי למידה, כמו סקרנות, התלהבות, עבודות יצירה, לימוד לא שגרתי ביציאה לשטח, פעילות למידה משותפת של תלמידים, עבודת צוות, טווח רחב של הישגים, ועוד. מלמד מנוסה יוכל לעשות בהם שימוש יצירתי למגוון רחב של פעילות למידה לתועלת כלל התלמידים.

לשם זמינות מוצרים עתיקים, חקלאות קדומה, מבנה כפרים וערים על סגנון חייהם, מתוכננת בירושלים הקמת 'מוזיאון תלמודי פעיל' אשר יהווה מרכז עזר חינוכי ולימודי עבור לומדי התורה. להלן מספר דוגמיות של פעילות לימודית בהכרת המציאות בזמן חז"ל.    

1.       משנת 'במה מדליקין' במסכת שבת. המשנה מונה רשימה של שמנים ופתילות שאין מדליקין בהן בשבת. אין לך ילד בישראל שלא שנה משנה זו בלמודיו, וחזר ושנה משנה זו עשרות פעמים בבית הכנסת בלילי שבת. במקביל נדיר למצוא ילד כבוגר, עם הארץ כתלמיד חכם, שקריאת המשנה, מדברת אל לבו, כי אין לאף אחד מושג על מה מדובר, ולכן אין גם דרך לעמוד על הדקויות של ההבדלים בין דוגמא אחת לשניה, ובמחלוקות שיש על דוגמאות מסוימות.  

אפשר לקחת את התלמידים לכמה שעות של לימוד מעשי על המשנה, על ידי שהם ישתתפו בתעשיית הפתילות והשמנים המוזכרים במשנה, ויתנסו בהדלקתם. בתוכנית מאורגנת ומתוכננת, אפשר להביא את התלמידים לפעילות שכזו, בכדי להפנים היטב את המסר ההלכתי של המשנה, להבין את המקרים בהם נחלקו חכמי המשנה והתלמוד על מפרשיה ופוסקיה, ולתת להם את הכלים לדמות מילתא למילתא למקרי החיים של ימינו. כל זה מתוך חדוות יצירה ופעילות אקטיבית מצידם, דבר אשר יביא אותם להבנה של דיני המשנה, הפנמת עקרונותיה וכתיבת דיניה על לוח לבם.

2.       פרק 'אלו-מציאות' במסכת בבא-מציעא. בתחילת הפרק מדברת הגמרא על תבואה המפוזרת "במכנשתא דבי דרי" בפיזור של 'קב בארבע אמות' שאין בעל הבית מתכונן לחזור לקחתם, ורבי ירמיה מסתפק מה הדין בחצי קב בשתי אמות, בקביים בשמונה אמות, בשומשומים וברימונים. אפשר לקחת את התלמידים לשמורת טבע בה משוחזר מקום דישה קדום, לתת להם לפזר שם כמות של 'קב' – שהוא יכול להיות מוצג ארכיאולוגי, או משוחזר, לפזר אותם בשטח של ארבע אמות ואח"כ לאסוף אותם. אפשר לתת לתלמידים להתנסות בכל שאלותיו של רבי ירמיה, לפי שתי הפירושים של התוס' ולקיים את הדיון התלמודי תוך כדי עבודתם.

התכלית העיקרית בפעילות זו היא הפנמת שאלת היחס בין מאמץ לבין רווח שבה עוסקת הגמרא. ככל שהתלמידים יחוו את השאלה המציאותית בה עוסקת הגמרא, כך יוכלו לעשות בה שימוש בדימוי מילתא למילתא לטווח רחב של שאלות דומות מחיי היום יום. זאת ועוד, ההפעלה הלימודית, חדוות העשיה, רוח הלמידה וההקשר שלה לחיי המעשה, כל אלו יסודות חשובים בחינוך ולמידה.

3.       הלימוד בתחילת מסכת גיטין על גבולות הארץ, כיבוש עולי מצרים ועולי בבל, על ההגמוניות בארץ המוזכרות במשנה. לכל אלו יכולות להתלוות מפות של ארץ ישראל, מצגות, ואף 'טיול תוכני' בהכרת הארץ על גבולותיה השונים בזמנים שונים, כולל שאלות מעשיות על קדושת א"י בערבה ביחס לשמיטה שנחלקו בה פוסקי זמננו. פעילות מסוג זה עיקרה חיזוק הזיקה הרגשית-רוחנית של התלמידים לארץ ישראל, ליושביה הקדמונים ולמה שהם מייצגים.

4.       ארבעה אבות נזיקין במסכת בבא קמא. הכלל השנוי במשנה הוא "כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו". יש ערך מוסף בהבנת הסוגיות כאשר תלמידים יצאו למרעה, ישוחחו עם בעלי רפתות, יהיו מעורבים קצת בטיפול בעלי החיים, כדי שהם יחושו את ההבדל בין השמירה הנדרשת לשור בכלל, לשור מועד בפרט, לנזקי שן ורגל, וכולי, כך שהגישה שלהם בלימודים תהיה מציאותית יותר, ולכן גם מובנת יותר ועם יכולת לדמות מילתא למילתא למציאות של היום בשמירה על מכונות ומכוניות. גם המגע עם שדות, ושיחה עם בעלי מטעים נותן ממשות להבדלים בין שדות עידית, בינונית וזיבורית וכהנה רבות.

 

מתן שכרה בצדה: "החייאת נשמת ההלכה".

המהפכות התעשייתיות והטכנולוגיות של המאות האחרונות ניתקו את בני האדם מחיי הטבע וסחפו עימן את מערכת המושגים, הרגשות והתחושות של החיים – שהיו נחלת כולם בזמן הקדום. כשחז"ל אמרו: "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו", הם לא דיברו על מה שאדם קונה בסופרמרקט, הם דברו על תוצרת של חרישה, זריעה וקצירה, ושאר עבודות השדה הקשות והמייגעות המולידות קשר וחיבור בין היוצר לבין פרי השקעתו שהוא קב הדגן שגדל בשדהו. כך גם ביחס למושג 'מלאכה' בשבת: קשה לנו לחוש את דקויות הדיונים התלמודיים בדברים שאנו בקושי מבינים מה הם; כך גם בהלכות התלויות בזמן, כמעלת תפילת ותיקין ומשמעות זמני קריאת שמע ותפלה, שאור החשמל טשטש לנו את ההבדלה בין יום ללילה, והשעונים המכניים והאלקטרוניים החליפו לנו את השעות הזמניות והטבעיות. סדרי הבתים והחצרות שמוזכרים במסכתות בבא בתרא ועירובין השתנו ללא היכר, דרכי המסחר השתנו, היחס לכסף ולתשלומים, לפקדונות ולאשראי, קיבלו משמעויות חדשות, מנהגי סעודה והלכות דרך ארץ ודומיהן קיבלו צורות חדשות, וכהנה רבות. עם הכרת עולמם הפיסי של חז"ל והווי חייהם, נוכל להתחבר יותר למשמעויות הדקות ולהבחנות הרבות העומדות מאחורי הלכות רבות, ועל ידי כך נתקרב יותר לדבריהם ולמאמריהם, ולדרך הנכונה בה יש להוציא מדבריהם הלכות הקשורות למנהגינו אנו.

ג)       הכרת המקרא והשתלשלות התורה שבעל פה

חלק גדול מסוגיות הגמרא מבוססות על המקרא ומדרשי ההלכה. תיתכן פעילות רחבה ומגוונת להכרת עולם המקרא ומדרשי ההלכה. כל גיל עם הדברים המתאימים לו.

1)       הכרת ספר התורה.

א) המלמד בחדר יכול לצאת עם הילדים לבית הכנסת, לפתוח ספר תורה ולקרוא להם את הפסוקים שהם המקור למה שהם לומדים בגמרא, כמו פסוקי "השבת אבידה" וכדומה, אח"כ לתת להם לקרוא את הפסוקים עם הטעמים.

ב) אפשר להמחיש בפני התלמידים את ההבדל בין "תורה" לבין "נביאים וכתובים", על ידי שהמלמד יוציא להם בבית הכנסת את "הנביאים" והם יראו שבספר התורה נוהגים בקדושה יתירה מאשר בנביאים. אפשר להראות להם "ספר תנ"ך" ולתת להם למצוא את 'ספר תהילים' ואח"כ להשוות בין 'סידור התפילה' לבין ספר תהילים ולהסביר את המשמעות.

ג) עם תלמידים בוגרים יותר אפשר לדבר על נוסח המקרא. אפשר לתת להם לקרוא את דברי הרמב"ם על הספר תורה שכתב 'בן אשר' ולספר להם על השתלשלותו של כתב יד "כתר ארם צובה" ועל הסיעתא דשמיא בשמירתו. אפשר לתת להם צילומים מספר התורה שכתב הר"ן לעצמו, ולגרות אותם שימצאו את השינוי באות "קוף" ולהפוך את זה לדיון על צורת האותיות.

ד) כשהתלמידים בוגרים עוד יותר אפשר לתת שיעור על מצוות כתיבת ספר תורה, אפשר לתת להם לחפש מקורות למנהג לכתוב אות בספר תורה ולדון האם יש בזה משום קיום המצוה, אפשר לפתח דיון על דברי הרא"ש על מצוות כתיבת ס"ת בזמן הזה, שחל על ספרי גמרא ועוד כהנה כיד ה' הטובה על המלמד. תכלית סעיף זה הוא, ההתחברות הרגשית, המנטלית, והאינטלקטואלית לספר התורה.

2)       פעילות מעשית בהכרת סוגי הקלף והדיו.

א) אפשר להתחיל בסיור אצל "מעבדי קלף" ולראות את התהליך של הפיכת העור לקלף מעובד. אח"כ יש לתת לתלמידים פעילות מעשית בעשיית הקלף בדרכים עתיקות. (לכשיקום המוזיאון התלמודי תהיה שם בעז"ה פעילות כזו לכל שלבי עשיית הגוויל, קלף, דוכסוסטוס).

ב) פעילות מעשית להכרת עשיית הדיו לסוגיו. גם פעילות זו תהיה אי"ה במוזיאון התלמודי לכשיקום. השורה התחתונה היא לתת לילדים להתנסות בהפקת 'דיו' מחומרים טבעיים, כפי שמוזכר במשניות ובגמרא, ולראות את ההבדלים בין סוגי הדיו ומדת כשרותם לספרי תורה, למגילות, לגיטין.

ג) עם תלמידים בוגרים יותר אפשר לדבר על השתלשלות הכתיבה ממגילות נגללות, לכתיבה על גבי 'פנקסים' העשויים דפים דפים, כשאחריהם החליפו מכונות הדפוס את עבודת המעתיקים. אפשר לדבר על הויכוח בין חכמי ישראל על קדושת הדפוס, על 'עשיה לשמה' במכונות, גם בנוגע למצות מכונה. על הדפוס הישן (הבחור הזעצר), על הדפוס הדיגיטלי של ימינו, ועד הכתיבה והאלקטרונית, ביחס לדיני מחיקת ה' בכתיבה אלקטרונית.

3)       מפרשי התורה. כל פסוק הנזכר בגמרא, אפשר להפוך להזדמנות להכרת מפרשי המקרא. אונקלוס, רש"י, ועם עליית הגיל, גם רשב"ם, אבן עזרא ורמב"ן. ככלל, לימוד המקרא על מפרשיו – בשונה מלימוד הגמרא, צריך להיעשות בהתכוננות מיוחדת עם רגשי קדושה ויראת הרוממות, להתכוננות זו יש ערך מוסף גם לאיכות ספיגת חומר הלימודים אצל התלמידים. אפשר להרחיב את הדיבור על לימוד מפרשי המקרא, ובאופן כללי יש להגיע למצב שהלימוד לא יהיה יבש. התלמידים לומדים להכיר את רש"י האיש ותכונות פירושו, וכן את האבן עזרא האיש ותכונות פירושו, וכמובן את גדול המפרשים הרמב"ן. כמו כן הלימוד צריך להיות גמיש ולתת לתלמידים להוביל אותו. תלמיד אחד מתבקש לקרוא את 'אונקלוס', השני מעיין ברש"י איך שהוא הביא את אונקלוס, השלישי אומר שהרמב"ן חולק, הרביעי בודק ברשב"ם, וכולי. אלה הם דברים שאפשר בקלות לערב את כלל התלמידים כי יש שם הרבה רמות במקביל.

4)       מדרשי ההלכה. החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, נעשה במדרשי ההלכה. בכל מקום שבו מוזכר דרשה בגמרא, אפשר לפתוח את מדרשי ההלכה. בכיתות נמוכות, מתאים יותר לעשות איזה מצגת מודפסת של המקרא, מדרש ההלכה, המשנה, והגמרא, באופן שהתלמיד רואה לנגד עיניו את ההשתלשלות של התורה של בעל פה ובדרך זה הוא החומר התלמודי בצורה הנכונה. בגילאים מתקדמים יותר אפשר לתת להם להשוות בין המקורות השונים של המכילתא ספרא, ספרי, המשנה והתוספתא. דרך ההשוואות אפשר לחדור לסוגיות מעמיקות יותר ומעניינות מאד.

5)       בנקודת החיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ישנו בית מדרש שלם של מפרשי המקרא העוסקים בחכמה תורנית זו, ובראשם המלבי"ם. יש הרבה חומר ברמב"ן על התורה, גם בהעמק דבר של הנצי"ב, יש את ספריו של הרב הירש ועוד. יש תלמידים שמתחברים מאד בהתחקות אחר שורשי ההלכה ויש לתת להם את הכלים לכך.

 

 

                                                                                                                                      

ד)      החיבור למלה הכתובה

הפסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" הוא השגור ביותר בפי כל יהודי, אולם כאשר נעצור אדם ונשאלהו: מה פירוש המלה "עוד"? ברוב רובם של המקרים יופתע השואל וימלמל איזה תשובה תוך כדי תמיהה על חוסר תשומת לבו למלה זו עד כה. האם יש להסיק מכאן שרוב בני אדם אינם משגיחים למה שיוצא מפיהם? התשובה היא, לא. אלא 'שלהבנת הנקרא' איכויות שונות, יש מי שמסתפק במשמעות החיובית של המלה 'עוד', ויש מי שהמלה צורמת לו באוזן ואינו נרגע עד שהוא מעיין במפרשי הפשט והמלה מתיישבת על לבו.

החינוך התורני-לימודי מבוסס רובו ככולו על 'קריאת טקסטים'; משנה, גמרא, רש"י, תוספות ועוד. על הטקסט של הגמרא כבר כתב הרמב"ם "שלשונו קשה מאד", אבל דווקא הקושי הזה מאפשר לנו להתחבר טוב יותר לטקסט וכדלהלן. שאלת חיבור התלמיד לטקסט הוא תחום רחב ומעניין. יש תלמידים מצוינים שדף הגמרא נתפס בעיניהם כמין טבלה משעממת (לימוד הפשט) עם קטעים בולטים ונוצצים (מקומות שעליהם הרב אמר איזה 'ווארט'). יש תלמידים שהשורות והמלים הם אלמנטים טרחניים ומאיימים. ישנם הרבה גורמים לכך, ואין כאן המקום לדון בהם. למעשה ישנם דרכים רבות להאיר את המילים בפני התלמידים ולאפשר להם קשר הדוק יותר למלה הכתובה וממילא גם לתכנם ולמסר שלהם. מה עוד שבפעילות אודות 'הבנת הנקרא' אפשר לשתף מגוון רחב של תלמידים ויש בו את האפשרות לשלב המון פעילות מצד התלמידים, כדלהלן.

1.       השוואת נוסחאות. לפני המצאת הדפוס, כל מי שרצה ללמוד גמרא היה צריך לכתוב לעצמו את המסכת שאותה למד, או לקנותה מידי סופרים, בדיוק כמו שנהוג היום לגבי ספרי תורה, נביאים ומגילות. מרוב העתקות שהיו בזמן ההוא, התהוו שינויים רבים מאד בנוסח התלמוד בין עותק אחד למשנהו. למעשה אין שורה אחת בגמרא שאין בה כמה וכמה שינויים בין כתב יד אחד למשנהו. רבותינו הראשונים והאחרונים התאמצו רבות לחפש אחר הנוסח הנכון ולתקן את הנוסחאות השגויות.

צילומים של כתבי יד עתיקים, זמינים כיום לכל מתעניין בלחיצת כפתור. בצילומי כתבי יד אלו אפשר לעשות עבודה לימודית גבוהה. ברמה הפשוטה אפשר לתת לתלמידים לערוך טבלה של שינויי נוסח בין כתב יד לנוסח הדפוס, ולציין אלו יש להם משמעות ואלו אין להם. ברמה גבוהה יותר אפשר לתת לתלמידים למצוא את הקשר בין תיקון גירסה של רש"י "הכי גרסינן" לבין הגירסה הישנה הנמצאת בכתב היד, ועל פיה לקיים דיון על פרשנות בשני הנוסחאות. ברמות גבוהות יותר, אפשר לערוך דיון על הנוסח שהיה לפני הראשונים. יש אין סוף עבודה לימודית עם שינויי הנוסח, הן סוגיות עיוניות והן סוגיות טכניות. הצד השווה שבהם שהשוואת נוסחאות הוא כלי יעיל ביותר להתחבר למילה הכתובה לחוש אותה ולהתעמק בה.

2.       ביאורי מלים בארמית ושאר לשונות לועזיות. בכל שיעור אפשר להקדיש חלק מהזמן לביאורי מילים. אפשר לתת לתלמידים לעיין באופן קבוע בספר הערוך, עם קצת הכנה מוקדמת יוכל המלמד לתת לתלמידים ידע רב ומעניין בנוגע לשורשי מילים וכדומה. לא כל התלמידים יתחברו לזה, אבל יהיו תלמידים שישמחו עליהם כמוצאי שלל רב.  

3.       גילוי נוסח התלמוד שהיה למפרשים. כחלק בלתי נפרד מהלימוד, אפשר לתת את הדעת איזה נוסח היה לפני רש"י או תוס'. גילוי זה נותן לתלמיד תשומת לב למילה הכתובה.

4.     ביקורת מהדורות. יש לפתח אצל התלמידים ביקורות נוסח. זה יכול להיות ביקורת על ההדגשה של דיבורי המתחיל ברש"י, זה יכול להיות ביקורת על תיקוני נוסח בספרי ראשונים שיצאו מחדש לאור,  זה יכול להיות בכך שהמלמד מביא צילום כתב יד של 'ראשון' להשוואה, או צילום מאמר מאיזה כתב עת הקשור לשאלות נוסח בסוגיה. כל זה כמטרה של חיבור התלמיד למילה הכתובה, וזה בנוסף לענין התורני שיש בחקר שינויי הנוסח.

ה)     הכרת בעלי השמועות

המוטיבציה ללימוד התורה יכולה להתבסס על מקורות חיצוניים ופנימיים, כאשר החיצוניים הם תגמולים, פחד מעונשים וכדומה, והפנימיים הם הנאה, חשק, סיפוק וכדומה. הנסיון מוכיח שלמקורות פנימיים השפעה חזקה יותר והם עצמם גם מחזיקים מעמד רב יותר מאשר מקורות חיצוניים. המוטיבציה הרווחת בציבור התורני ללימוד התורה נובעת מהמסר המועבר בחינוך התורני שלימוד התורה הוא רצון ה' וזהו הדבר הראוי והנכון לעשותו עלי אדמות. מסר זה משפיע חזק על המוטיבציה ללימוד התורה, היות שהתלמידים מחונכים למחויבות של 'לעשות מה שצריך'. אולם אין די במוטיבציה כללית זו, אלא יש למצוא לכל תלמיד את הדרך, או הדרכים, בהם יתחבר ללימוד ושהלימוד ייהפך להיות חלק ממנו. אפשר לפתח אצל התלמידים את הסקרנות, לתת להם לחוש הגשמה עצמית על ידי הצלחה בלימודים באופן כללי, או בלהיות מרביץ תורה, אפשר לפתח אצלם את הגישמאק (=הנעימות והמתיקות) בלימוד ואת ההערכה העצמית החיובית על ידי הלימוד. לתלמידים מסוימים אפשר לעזור בפיתוח ההגדרה העצמית שלהם 'כתלמיד חכם' העוסק בתורה, יודעה ומקיימה, ועוד כהנה וכהנה מוטיבים פנימיים ללימוד התורה.

דרך נוספת ביצירת ענין פנימי בלימוד התורה יכולה להיעשות על ידי הכרת חכמי התורה על עשרות דורותיהם ואלפי שנותיהם, ויצירת הזדהות עמם. חסידים מספרים על רבי אחד שהיה שונה בהתלהבות: "היה 'אש' בשם אביי שאמר 'דין של אש', "יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש", והיה 'אש' בשם רבא שאמר 'דין אחר של אש', "יאוש שלא מדעת הוה יאוש". סיפור זה מבטא תפיסה קיצונית על מרחק מושגי שנוצר בינינו לבין חז"ל עד כדי איבוד הקשר הישיר אליהם ואל דבריהם. כמובן, שאין זו התפיסה הרווחת במקומותינו, ולהיפך, יש לפתח אצל התלמידים היכרות עם בעלי השמועות ולהכין תשתית שתאפשר לתלמידים ליצור אתם חיבור רגשי ומנטלי, ולהפכם לדמויות הוד ומודלים לחיקוי[1].

הכרת חכמי הדורות בעלי השמועות, עולם ומלואו היא. החל בבעלי הזוגות באמצע הבית השני, עובר דרך התנאים, ממשיך עם אמוראי א"י, אמוראי בבל, רבנן סבוראי, הגאונים, הראשונים חכמי אשכנז וצרפת; חכמי ספרד; חכמי צפון אפריקה, האחרונים בעלי הטור והשו"ע עם נושאי כליהם, בעלי הפשט, בעלי הפלפול, וכלה בראשי הישיבות בליטא ובדורנו. הצעד העיקרי והמשמעותי ביותר להכרת חכמי הדורות הוא להתייחס באופן קבוע תוך כדי לימוד, לא רק לשמועות עצמם, אלא גם לבעלי השמועות.

כאשר ניגש לדוגמה ללמד את סוגית יאוש שלא מדעת ונזכיר את דברי 'אביי ורבא' נעצור לרגע לספר קצת עליהם. נספר להם ששמו האמיתי של אביי היה 'נחמני' ושנקרא 'אביי' שיש בה ראשי התיבות של הפסוק "אשר בך ירוחם יתום" כי אביו מת לפני לידתו ואמו מתה בשעת לידתו. נספר לתלמידים שאביי היה ראש המדברים בדור הרביעי של אמוראי בבל, שגדל בבית דודו 'רבה בר נחמני' ושרבותיו היו רבה ורב יוסף, ושאחרי פטירת רב יוסף נתמנה לראש ישיבת פומבדיתא. כאשר נזכיר את 'רבא' נספר שהיה חברו של אביי, שהיה ראש ישיבה במחוזא ושבירושלמי נקרא "ר' בא" (כלומר ר' אבא). כן נוסיף ונספר שהיה תלמידו של רב נחמן ושל רב יוסף וחתנו של רב חיסדא ושבמחלוקות הרבות שלו עם אביי הלכה כמותו חוץ מיע"ל קג"ם. כמובן שנספר לתלמיד גם את המסופר על ילדותם במסכת ברכות "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא; אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו – היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע".

כמו כן כאשר נביא קושיא עצומה של 'רבי עקיבא איגר' נספר לתלמידים שהיה חי בין השנים תקכ"ב – תקצ"ח ושזה מקביל פחות או יותר לזמנו של רבי חיים מואלוז'ין. נספר להם על שזכה שספריו התקבלו כספרי יסוד בישיבות, ושפסקיו משמשים מקור חשוב לפוסקים שאחריו. אפשר גם להוסיף להם שנולד באוסטריה, שנלחם עם התנועה הרפורמית, ושהתחתן עם בתו של סוחר גדול שפירנס אותו במשך מספר שנים, ורק לאחר התרוששות חותנו הוכרח להתמנות לרב לפרנסתו. אפשר להקריא לתלמידים חלקים מהצוואה שלו על הוצאת התשובות, בו אפשר לראות את יראת ההוראה שלו. אפשר גם לספר להם על נכדו רבי יהודה לייב איגר, שנהפך לחסיד מקורב לקוצק. אפשר לתת לתלמידים להשוות בין תירוצו של רע"א לבין תשובותיהם של אחרונים אחרים, כמו החת"ס, על אותה קושיא, בכדי ללמוד ולהפנים את תורתו של רע"א.

תיבול הסוגיה בידיעות על בעלי השמועה, יש בו קודם כל תוספת מעניינת המשותפת לכלל התלמידים. אולם כאשר הוא נעשה בדרך ראויה, באוירה רצינית ומתוך התרגשות מתאימה, הרי הוא יוצר אצל התלמידים חיבור רגשי ומנטלי לבעלי השמועות שלא במהרה ינתק. החיבור בא לידי ביטוי ברצון לשמוע עליהם עוד ובהפיכתם לדמויות הוד ומודלים לחיקוי בבחינת דמות דיוקנו עולה לפניו. כאשר נתמיד בחיבור בין בעל השמועה לשמועה, ניצור מוטיבציה פנימית חזקה אצל התלמידים לשמוע בצמא את דברי החכמים עוד ועוד, כי הוא משלים להם את התמונה על הדמויות הנערצות.

הכרת בעלי השמועות יש בו גם עניין תורני בתחום העיוני. כי שונה היא שמועה כאשר היא נאמרת בסתם לחכם אחד, מאשר אותה שמועה כאשר היא נאמרת בשם חכם שאנו מכירים ויודעים. לכל בעל שמועה צליל יחודי המוכרת למי שפיתח לה רגישות, אומרים בשם 'רבי חיים' שעל אף שאינו זוכר כל תוס' בש"ס, אבל הוא מכיר את דרכם של בעלי התוס' ולכן יודע שלא ייתכן שאמרו כך וכך כי אין זו דרכם. תלמידי חכמים לומדים להכיר את בעלי השמועה, מרגלא בפומייהו של ת"ח "זה מתאים לקצות" "זה מתאים לחת"ס", אומרים על חכמים מסוימים שפעמים היו מתרצים קושיה ומסיימים "כך היה עונה רבי עקיבא איגר", כי מרוב עיסוקם בדבריהם של בעלי השמועות למדו להכיר אותם, וכאשר נראה להם קטע חדש של דבר תורה, יכלו לנחש פחות או יותר, מי כתבו.

מתן שכרה בצדה: כאשר התלמידים יהיו ספוגים בידיעות היסטוריות ותורניות על בעלי השמועות, נקבל מתן שכר בצד, ביצירת "שיחת חולין של תלמידי חכמים". כי כאשר יושבת משפחה בשולחן שבת, או בכל אירוע משפחתי, לא תמיד אפשר ליצור שיח תורני של ממש המתאים לכלל המשתתפים. אולם שיחת חולין על נושאים היסטוריים יהודיים ותורניים, כאשר למשתתפים יש רקע משותף, תעשיר את המשתתפים, תרווה את צמאונם ותרומם את הציבור כולו.

 

המשך יבוא בעז"ה

 

 

 


[1] ההזדהות החזקה של תלמידי חכמים עם בעלי השמועות, נחרטה בליבי כד הוינא טליא, ובת קול נשמעה מבית המדרש, כאשר היה חשש של 'חטוטי שכבי' בקבריהם של תנאים ואמוראים: "עלינו ההוגים בדברי אביי ורבא, החובה לצאת ולהגן על עצמותיהם מבזיון".

2 תגובות
  • 01
    מתי הורוביץ
    2012/07/17 15:32

    ניתוח יפה ומעמיק.

    הערה קטנה: הליב"ה הינה "לימודי יסוד בחינוך הממלכתי" כלומר תוכנית מסודרת של "מה לומדים" ובהתייחסות החוק לתקציבים וכו' – הוא מתייחס ל"מקצועות לימודי ליבה".
    ובמאמר זה לא בוצעה הבחנה ברורה בין בין "מה לומדים" ל"כיצד לומדים". אכן חלק מהנושאים המוזכרים הינם הרחבה של "מה ללמוד", כגון "הכרת המקרא והשתלשלות התורה שבעל פה" שהוא תחום בפני עצמו. אך סעיפים אחרים הינם תוכניות של "כיצד ללמוד".

    תודה רבה על ההשקעה, מצפה להמשך!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר