אגודה אחת > אחריות ציבורית > מה שלימדתני הכבשה דסי

מה שלימדתני הכבשה דסי

בימים אלו, בעדר הכבשות נפל דבר.

האם אך חלום-שוא היא התקווה כי דסי תנצל את השעה ותיטול בכוח את הצעת הגיוס ככלי-נשק נוסף במלחמת חייה, להשמיע בעיקשות את קולה הערכי ולהציע את מרכולתה לעיני כל העם ?!

 
| אחריות ציבורית | אין תגובות

 

מה שלימדתני הכבשה דסי

 

א

אחד מספרי-הילדים המרתקים והמעשירים של הסופר והמאייר החרדי גדי פולק, נקרא 'שבע כבשות לבדנה'. הספר, הכתוב ביד אמונה ומלווה באיורים שובי-לב, מספר את קורותיו של עדר כבשות קטן שהחליט יום אחד למרוד בשלטון הרועה, לחמוק בחשכת הליל מן הדיר ולברוח אל היער הפתוח.

בשפה עשירה ומלאה אסוסיאציות אקטואליות מתאר הסיפור את המפגש הנורא עם זאבי היער, ואת שלל הצעות ההבל שהעלו הכבשות בנסיון להחלץ מן המצב המפחיד שנקלעו אליו. אחת הכבשות מציעה מלחמה עם הזאבים, האחרת מעלה אפשרות לכרות ברית עם הנמרים. כבשה מקורית במיוחד מציעה להזדאב, להפוך לזאבים, והנאיבית שבהן מבקשת לפנות אליהן בקריאות שלום הומניות. הסיפור מתגלגל והולך אל נקודת האין-מוצא, שבה נראה כי הזאבים עומדים לטרפן חיות, והנה, ברגע האחרון נגלה הרועה המסור לעיניהן המשתאות ומובילן בבטחה בחזרה אל הדיר.

לסיפור המקסים הזה יש גיבור, בדמות הכבשה הקטנה והחלושה שבחבורה, דסי שמה. מתחילה, כאשר אחת הכבשות השובבות מעלה בדיר את רעיון הבריחה, היא עומדת מולה באומץ רב ומזהירה את כולן מן הסכנות המפחידות האורבות להן בחוץ. גם במהלך השיטוט ביער, תוך כדי הנסיונות השונים למצוא פתרון למצוקה הקשה שנקלעו אליה, דסי מזכירה שוב ושוב לכבשות הסוררות את המוצא היחיד – לחזור אל חיק הרועה. חברותיה מגיבות למוסריה בכעס, משתיקות אותה פעם אחר פעם, אך שום פתרון אחר אינו נראה באופק, עד לבואו המפתיע של הרועה.


אם שמתם לב, הקטע האחרון נשמע מוזר. אם דסי התנגדה לרעיון הבריחה, כיצד אנו פוגשים אותה עם שאר הכבשות בעמקי היער?! אז זהו, שהסופר רצה מאוד מאוד להנכיח את דסי גם בהמשך העלילה, במפגש הנורא עם זאבי היער, וגם ביקש להשמיע את קולה אל מול הצעות הנפל של הכבשות האחרות, ולשם כך הוא השתמש בתעלול ספרותי קטן: לאחר שהכבשות השובבות בורחות מן הדיר, דסי מייסרת את עצמה שמא לא עשתה די במאמציה להניאן מן הצעד המסוכן, והיא מחליטה לצאת בעקבותיהן כדי לשדלן לשוב אל הדיר. עד שהיא מוצאת את חברותיה, היא נקלעת עמן לסכנה שבמפגש המפחיד עם הזאבים ומכאן ואילך גורלן נכרך בלית-ברירה.

הספר 'שבע כבשות לבדנה' הוא בעיני מן המשובחים שבספרי הילדים שראו אור בשנים האחרונות, ורמתו האמנותית הגבוהה עושה אותו ראוי גם לפרשנות רעיונית מעמיקה.

ובכן, לא קשה להבין שדסי היא בעצם הכבשה הדוסית. היא עומדת קטנה וחלושה מול הכבשות הגדולות, השמנות והנהנתניות, המבקשות לפרוק את עולו של הרועה, ומתעקשת על דעתה כי לא יעלה בידן להגן על עצמן מבלי לקבל את מרותו של הרועה. קורותיהן של הכבשות ביער השורץ זאבים הן קורותיו של העם היהודי בין שבעים האומות, והצעות הפתרון של הכבשות הסוררות מזכירות בעקביות את ההצעות המדיניות השונות לפתרון הסכסוך הערבי-ציוני ובעיית היהודים בכלל.

'שבע כבשות' מטיף בדרך נאה במיוחד לעמדה האמונית, לפיה לא יבוא העם היהודי אל המנוחה ואל הנחלה אם לא יאות לשוב אל חיק הרועה. הוא עושה זאת בכלים משובחים, בשפה מלבבת ובאוצר דימויים מרשים. אבל מעבר לרעיון הגלוי שבו, 'שבע כבשות' עשוי לטמון בחובו מסר עמוק יותר.

ב

יהא זה במקרה או במכוון, דסי היא חלק מן הקבוצה, עִמה היא בצרה. דסי לא נשארה לבדה בדיר, טופחת על שכמה ומחמיאה לעצמה על תבונתה. אמנם היא מבקרת חריפה של החבורה, אך סוף-דבר היא לא פרשה ממנה. הביקורת שהיא משמיעה היא טוטאלית, היא שוללת לחלוטין את מדיניותו של העדר, אך היא עושה זאת בעודה חלק אינטגרלי ממנו.

מעבר לצורך הספרותי שעורר זאת, ניתן לשער כי העמדתה של דסי כמבקרת מבפנים משקפת הבנה עמוקה לטיבה של ביקורת לגיטימית, ואולי אף לטיבה של ביקורת אפקטיבית.

הביקורת היא תופעה חברתית. שדה הפעילות שלה היא החיים במשותף של נושאי ונשואי הביקורת, ופירוד הבא כתוצאתה של ביקורת אינו מצעיד את הביקורת אל שלב מתקדם שלה, כי אם חותם אותה. משעה שנפרדו המבקר והמבוקר, שוב אין טעם בביקורת. רק המצע המשותף הוא שהופך את הביקורת לגיטימית, ורק רצונם של הנִצים לשמור על המסגרת המשותפת הוא שנותן לה תקוה.

הביקורת החריפה של דסי, הלא היא העמדה ה'דוסית' המסורתית השוללת מן היסוד את האתוס הציוני-חילוני, היא קול פנים-ישראלי. היא משוחחת עִם אחיה הסוררים שבקרב העם, ומתפלמסת איתם מרורות על אופיו, עקרונותיו וייעודו של העם היהודי – היסוד המשותף לה ולהם. אם ביקורתה של דסי תוביל אותה לפרוש מן החבורה, לוותר על הזהות המשותפת לה ולאחיותיה הכבשות המורדות, כי אז היא אינה מבקרת, כי אם לוחמת. מלחמה אינה ביקורת, וביקורת אינה מלחמה.

נקודת המוצא של דסי היא אחריות כנה לגורלה של הקבוצה. היא אינה מוטרדת משלומה או מעתידה שלה, כי אם מגורלה של החבורה כולה. האחריות הזו גוררת אותה בעל כרחה ליטול חלק בסיכון המיותר שהביאה החבורה על עצמה, משום שאין לה ענין להשמיע את קולה גרידא, כי אם להשמיעו במסגרת החבורה. לדידה של דסי, קולה האחראי הוא בעל משמעות אך ורק בעודו בוקע מתוך החבורה ולמענה. אין די לה בהצלת נפשה, אם תיוותר בודדה וגלמודה מאחיותיה השובבות.

ג

חשוב לשים לב לאתגר הרעיוני הקשה שמציבה דסי לעצמה בהכרעתה להצטרף אל החבורה הבורחת. היא כמו מבקשת לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד היא מתנערת כליל מן המדיניות הנוכחית של חברותיה; בחירתן של הכבשות המורדות לנטוש את הדיר היא, אליבא דדסי, מעשה התאבדות פשוטו כמשמעו. במצב ענינים זה, כמעט נתעקרה כליל משמעותה של המסגרת המשותפת לה ולהן – הן צועדות בבירור אל מותן, והיא בוחרת בחיים. אל מול בחירה שגויה כל כך של חברותיה, הכרעה לפרוש מן העדר נתפסת כמובנת מאליה.

אך מצד שני, דסי אינה מעונינת לוותר על זהותה העדרית. טובתה של החבורה כולה לנגד עיניה, והיא מתעקשת להכליל את עצמה בתוכה, גם כל עוד אין בכוחה להכריע את הכף לעמדתה השקולה והצודקת. כירמיהו בשעתו, מצטרפת דסי אל הגולים, גם אם קדמו לגלייתם אזהרותיה החוזרות ונשנות, משום שזהותה הלאומית ותודעת הייעוד המשותף מכריחות אותה שלא לעמוד מנגד, בעיתות שלום כמו בעת מלחמה.

זהו מרחב מתוח מאוד, המקשה על התימרון הנכון. התודעה הקולקטיבית עשויה לעמעם את התהום הרעיונית והערכית הפעורה בין דסי לשאר הכבשות, בעוד הביקורת הקטלנית על צעדיהן, עלולה לייאש את דסי משמירה על הזהות המשותפת להן.

כמו בכל התנגשות בין ערכים, בה הפיתוי האורב לפתחו של המתלבט הוא ההכרעה החד-צדדית, כך דסי נדרשת להלך בין הטיפות ולהימנע מסטייה קיצונית אל אחת משתי נטיותיה הטבעיות. היא מתבקשת לשמור בו-זמנית הן על תודעת האחווה עם חברות העדר והן על הבדלנות הרעיונית החמורה. גם כאשר אין בין תפיסת עולמה לבין הדרך בה בחרו חברותיה לעצב את חייהן דבר מן המשותף, דסי מתעקשת לשַׁמר את הזהות הקולקטיבית ואינה מתייאשת מנסיונותיה להשפיע על צביונה של הקבוצה כולה.

במושגיו של הנמשל, הכרעתה של דסי היא להלך על הגבול החוצץ בין העדה-החרדית לבין המפד"ל; בין הקבוצה שבחרה לוותר על הזהות המשותפת וניתקה את עצמה מתודעת הייעוד המשותף של העם כולו, לבין הקבוצה שנגררה אחר השמירה על הקולקטיב וגילתה רפיון-אונים ופשרנות רעיונית ביחס לשאר ערכיה.

הפילוסופיה של 'שבע כבשות' היא תורת האופוזיציה. זו היא משנה סדורה המדריכה את האידיאליסט בן-המיעוט כיצד להשפיע על מדיניות הרוב. היא מזהירה אותו מפני העמידה מן-הצד והנסיגה לאחור אל אוטונומיה פרטית בלתי-רלוונטית, אך במקביל שמה דגש על הצורך בשמירה על הבדלנות הרעיונית העקבית.

ד

אך דא עקא, בין המשל לנמשל ישנו הבדל משמעותי. 'שבע כבשות' מתפרש על פני חמשה וששים עמודים, שבסופם המהיר מתנוצץ אורו של הרועה; סיפורה של היהדות החרדית במדינת ישראל נפרש כבר על פני כחמש וששים שנה, וסופו עוד לא נראה באופק.

תנועת אגודת-ישראל החלה את פעילותה במרחב הציבורי במדינת ישראל, תוך תודעה עמוקה של ייעוד לאומי משותף ומתוך תקווה גדולה להשמיע את קולה ולהשפיע באופן שיש בו ממש על העם כולו. קושי המלאכה השוחקת, היבול הדל שהניבה ההשקעה העצומה והחילוֹניוּת האגרסיבית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כל אלו הרפו אט אט את ידיה ושינו בהדרגה את המגמה הכללית של פעילותה הציבורית. מתנועה רעיונית אופוזיציונית, הפכה אגודת-ישראל לתנועה סקטוריאלית העסוקה בטיפוח גינתה הפרטית.

כך דרכם של בני-אדם: קשה עליהם העמידה לאורך-זמן אל מול כשלונות חוזרים ונשנים, והמצפון המעיק מביא לשינוי תפיסתי, בו הבלתי-אפשרי הופך בלתי-נחוץ.

 

אצל דסי הריאלית קיים נתון נוסף, משמעותי בהחלט, הנעדר מעולמה של אחותה הספרותית. בעדר המקורי של הכבשות הישראליות היתה גם כבשה אחת שאכן בחרה מראש לפרוש מן העדר. זו היא, כמובן, העדה-החרדית. לאורך כל דרכה הקשה של אגודת-ישראל, שכבה לה הכבשה הפורשת בשלווה וגיחכה על נסיונותיה להשפיע על הכבשות האחרות. עובדה זו תרמה את חלקה בהאצת הייאוש שהשתלט על אגודת-ישראל מן התקווה לשמש אופוזיציה בתוך גבולות הקולקטיב הישראלי. 

 

גם זו היא דרכם של בני-אדם: עמדה רעיונית המוצגת בבוטות, ומתעלמת מאיזונים מורכבים, נתפסת כעקבית יותר, כמקורית יותר, וממילא כצודקת יותר. העמידה התוהה מול ערכים מתנגשים מתפרשת בטעות כמבוכה, וזו מתפרשת כחולשה.

מכלל הדברים נוצרה לה מוטציה מוזרה, שיבוט לא-מתוכנן של הכבשה דסי; מבחינה צורנית, היא עודנה חלק מן העדר, נהנית משיתוף-הפעולה עם מוסדותיו וחולקת עימו את פירותיו, אך לבה בל עימה. עסוקה היא, לאמיתו של דבר, אך ורק בשמירה על אבוסה הפרטי. הפעילות במסגרת הקולקטיב, שהיא לה ירושה מן העבר האופטימי, משמשת עתה לצרכיה האישיים בלבד, מבלי שתיתן את דעתה כלל לתכליתה המקורית – השפעה מבפנים על עיצובה של הזהות המשותפת.

כך יצאנו קרחים מכאן ומכאן. אין בידינו לא מיסורי המפד"ל ולא משַׁלוַת העדה-החרדית.

ה

ביני וביני, בעודנו עסוקים בשמירת חלקתנו הקטנטנה, קרו כמה דברים באזורנו. אם נוכל להצדיק את ההחלטה ההיסטורית, המודעת או הלא-מודעת, לזנוח את תודעת הייעוד הלאומי המשותף מהעדר תוחלת, ולהתמקד בעניינינו האישיים, יתכן שכיום עלינו לבחון אותה מחדש.

החברה החרדית התפתחה לממדים מרשימים, ונוכחותה בנוף הישראלי הופכת דומיננטית יותר ויותר. אם בעבר יכולתנו להשפיע על המרחב הישראלי היתה מוגבלת מאוד, כהיום הכלים העומדים לרשותנו משופרים לאין-ערוך. עולם התורה נעמד על רגליו, נזקפה קומתם של שלומי אמוני ישראל ושלא כדסי הקטנה והחלושה, קולם מסוגל להרעים את חלל העם.

גם קומתה של החילוניות הושפלה מאז. את מקומן של תנועות אידיאליסטיות חילוניות, מתודלקות במאגרי אמביציה לחולל תמורות בזהותו של העם, מחליפה כעת חילוֹניוּת רכה, כמעט אדישה, הפתוחה לביקורת עצמית ומאבדת רבים מבניה לטובת שיבה אל דת ישראל. היסוד המסורתי בעם שב ומתעורר בדרכים שונות ומגוונות, מתוכן כאלו העשויות להצטלב בעתיד עם דרכה של היהדות החרדית.

האם כל זאת אינו קול קורא ליהדות החרדית לשוב אל מַצָּעָהּ המקורי, ולהצהיר על חידושו של האתגר הישן ליטול חלק בבנין הכלל ?!

האם לא הוכשרה השעה לשוב ולשמש אופוזיציה פנימית, הנטועה עמוק בהוויית העָם ורואה בה את עצמה כחלק אינטגרלי פעיל, עִם היותה מתעקשת לשמור על מחלוקת רעיונית מן היסוד ?!

עלינו להגדיר מחדש את עיסוקנו בעשורים האחרונים כתקופת צינון שהוקדשה לשיכלול ארסנל הנשק, בו אנו מבקשים עתה לשוב ולכבוש את המרחב הציבורי !

מדוע אנו בוחרים להניח חיי עולם – עתידו וצביונו של העם היהודי – ועוסקים בחיי-שעה, בענייניהם הקטנוניים והחצרניים של פלגים ותתי-פלגים בקהילתנו?! והרי, שלא כאבותינו, אין לנו את התשובה המתחמקת: 'אונס, רחמנא פטריה'. לא כי בידינו הדבר !

ו

בימים אלו, בעדר הכבשות נפל דבר.

הכבשות המורדות תובעות כעת מדסי להכריע אחת ולתמיד מה טיב מעמדה בעדר. מבחינתן, היא נדרשת לקבל את מדיניותן במלואה, או לחילופין לפרוש מן העדר.

אם תקבל בכניעה את דרישת הגיוס, תוותר דסי על מטען ערכיה ותשתלב בטבעיות בין הכבשות המורדות תוך כדי איבוד זהותה הרעיונית העצמאית; אם תראה דסי את דרישת הגיוס כקו-אדום ותצהיר על פרישה מן העדר, היא תתקבל מן הסתם בזרועותיה הפתוחות של הכבשה הפורשת הותיקה, זו שאמנם תקביל את פניה בלבוש שק, אך מהר מאוד תגלה לה את מאור הפנים השלוות המסתתרות מאחוריו.

האם אך חלום-שוא היא התקווה כי דסי תנצל את השעה ותיטול בכוח את הצעת הגיוס ככלי-נשק נוסף במלחמת חייה, להשמיע בעיקשות את קולה הערכי ולהציע את מרכולתה לעיני כל העם ?!

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר