אגודה אחת > עיונים > עיון: מה מחייב לקיים מצוות

עיון: מה מחייב לקיים מצוות

מיכאל נכטילר מציע לקלף את השכבות משאלת המוסר החוץ תורני, ולהעמיק עיון מהו כלל "המחייב שלנו לקיים את רצון ה'."

 
| עיונים | אין תגובות

 ניתן לברור את המוץ מן התבן בשאלה שנשאלה [האם אנו זקוקים למוסריות שאיננה תורנית?], ולהסיר מן הפרוטוקול הנחות מסופקות הטעונות הוכחה כדוגמת צורת החינוך החרדי לעומת החילוני וכדו', לאחר מכן נישאר עם שאלת יסוד הנוגעת לבסיס חיינו, והיא: האם אנחנו מקיימים חיים מוסריים, או מה הם חיים מוסריים. או בנוסח שונה מעט: מהו המחייב שלנו לקיים את רצון ה'. ולמעשה נעסוק בעיקר בשאלה זו.

שאלה זו היא אבן יסוד אשר ממנה עולות ונבנות תשובות לספקות רבים אשר עולים לעיתים על שולחנם של חכמים ועמי הארץ כאחד. כדוגמת שתי מערכות ערכיות נפרדות לאדם הדתי, האם קיימות סתירות פנימיות בין המוסר לדת, מה טעמם ויסודם של מצוות ה', ועוד.

שאלות אלו כבדות משקל אך יסודם הוא בשאלה שהזכרתי – מהו המחייב לקיים רצון ה'?

ישנן כמה אפשרויות לחייב אדם לעשות דבר מה נגד רצונו הראשוני:

א. להכריחו בכח. וגם בזה יש אופנים שונים, או באיום מיידי – שאם לא יעשה כך וכך הרי הוא מסתכן בנפשו או בגופו, או אף לקחתו בכח ולבצע את הדבר. ובאופן אחר, באיום לאחר זמן – שאם לא יעשה כן יקבל עונשו בעתיד. (ואינה דומה אזהרה מפני פגיעה מיידית לאזהרה מפני פגיעה לאחר זמן. שאת הראשונה אדם מרגיש בחוש, והשניה אינה אלא בדעת).

ב. להכריחו על ידי הבטחת שכר, שהוא בעצם פיתוי לעשות כן (ואף כאן יש אופנים שונים, אם הבטחת שכר מיידי או אחר זמן).

ושתי אפשרויות אלו – ההכרח על ידי איום או על ידי פיתוי, הן רק כאשר יש מישהו חיצוני שיש לו אינטרס ורצון שיעשה האדם כן. (ודע, שעבד עובד את אדונו מסיבה זו, או משום שמפחד שמא יכהו כשלא יעבוד, או משום שיודע שיקבל את כסותו ממנו בתמורה לעבודתו)

ג. ואפשר גם להראות לאדם את תוצאות מעשיו – אם הנזק היוצא מהם, כשאינם רצויים, או התועלת מן המעשים הנכונים. ואז אם לא ירצה האדם לפגוע בו או בסביבתו, או אם ירצה להועיל לעצמו או לסביבתו, יעשה מעצמו את המעשה הנכון. (והוא כעין האיום והפיתוי, אך כאן הוא תוצאה ישירה של מעשהו, ואינו מוכרח שיהיה מישהו חיצוני לו שירצה במעשיו).

ד. ואפשר גם להוכיח לאדם שכן ראוי לעשות. ואז אין משנה אם יש במעשהו נזק או תועלת, שמכיוון שכך ראוי, עליו לעשות כן. (אלא שכאן יש להגדיר מהו "ראוי" זה. מה טעם לו לאדם בדבר שאינו בר תועלת).

קבלת התורה מאהבה

 

והנה ברור שאין הקב"ה זקוק למעשינו, (ואין כאן המקום להאריך בביאור הנושא) ואם כן ברור שאפשרות האיום והפיתוי אינם שייכות כאן. כלומר בוודאי אינו בא לאיים או לפתות אותנו בכדי להשיג מאיתנו דבר מה, שהרי אינו צריך לכך.

אך האפשרות השלישית ודאי באה בחשבון, שהקב"ה מלמדנו מה נכון וראוי לעשות. שהרי העובר עבירה פוגע בו ובסביבתו (כמבואר בפסוקים: ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל, ולא תחטיא את הארץ) וכדו'.

אלא שעל זה אמרו חז"ל שאל לו לאדם להיות כעבד המשמש את הרב ע"מ לקבל פרס, כלומר שאין זה מן החכמה והמעלה לתלות מעשיו בתועלת או בנזק, שהיא הגישה הילדותית המצומצמת, שיש לה שיתוף עם העבדות (אם כי עבד עושה זאת ברמה הנמוכה יותר של שכר וכנ"ל).

אלא הנכון הוא לעשות מה שראוי, וללכת ע"פ מה שטבע הקב"ה בעולמו (-שציוונו ע"י חקיקתו בטבע הכללי ובטבע האנושי), לשים ליבו שלא להחריב את עולמו, ולהיות אדם הנברא לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, לשמרה – שלא יקלקל את עצמו או סביבתו, ולעבדה – שיפתח וישכלל את עצמו וסביבתו. ולא בשביל טובה שתבוא לו מכך, אלא כי כן הוא, כי כן בראו אלוקיו (ובמילים אחרות – כי כן ציווהו, ודוק ששווים הם), והוא המוסר הטבוע באדם.

רצוני לומר שהמוסר הוא אָפְיוֹ של האדם כפי שנברא ע"י האלוקים וכפי שמבוטא בתורת ה'. התורה הינה תיאור של אופי האדם (מוסר) ואדם הפורק מעליו עול, פועל הוא נגד אָפְיוֹ (נגד המוסר). אין כל מוסר "נפרד" מדבר ה' כי הוא הוא תיאור המוסר – האופי האנושי.

ואמנם יש לדעת שהדבר הראוי לעשות אינו נקבע בגלל סיבה עצמית, כגון לרחם כי רחמים הוא דבר טוב. שאין מידותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות, ואין כל הגיון אובייקטיבי להעדיף מידה זו על מידה אחרת, אלא הכל הוא חוקים וגזירות שטבע ה' בנו – שנהיה אנו רחמנים במצבים מסויימים, ונהיה אנו אכזריים במצבים אחרים (וכל המעלה מידה על נס מחמת עצמה, שסבור שהיא מידה טובה בעצמה – סופו שבא לידי שיבוש גדול שאחריתו מי ישורנו, כפי שרואים אנו בעינינו. וזו היא כוונת המהר"ל בתפארת ישראל פ"ו, ונראה לי דכן כוונת הרמב"ם והרמב"ן ודוק).

אך דע כי כל דברינו אלה הם כלפי האדם היחיד, אך יש עניין נוסף והוא עניין עמ"י.

הנה בפרשת בחוקותי כבר שאלו הראשונים כיצד כל השכר והעונש המוזכרים בתורה הם הנאות וסבל גשמי פשוט, ולא הוזכרו כלל התועליות המוסריות והמידותיות (והיפוכם), וכביכול עשתה תורה את העיקר טפל (או לא קיים כלל) והטפל לעיקר.

ויותר מכך יש להשתומם ע"פ דברינו לעיל שלא שייך כלל עונשים גשמיים, כיוון דלא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות, ולא אכפת לו לקב"ה בין שוחט מהצוואר לשוחט מן העורף, אם כן מדוע לו להעניש ביד חזקה כ"כ על חטא. הרי הנפש החוטאת היא תמות – מעצמה, ולמה לו ליזום עונשים (או שכר) כאלו.

אלא שבאמת אין העונשים הללו באים מחמת חטאו הפרטי של אדם זה או אחר, או אפילו מחמת חטאו של הציבור, אלא העונשים הללו הם תוצאה של התנהגותו של עם ה', עם אשר ייעודו לייצג את הקב"ה בעולם, ולשמור את בריתו. ולפיכך כאשר מתכחשים לברית זו, והולכים עם ייעודם בקרי, א"כ שוב לא ראוי שיתקיימו כעם, כיוון שעתה קיומם כעם ה' הרומס את שמו – מקלקל את העולם, ועל כן התוצאה הישירה היא פגיעה בעמידה הלאומית, וכל אשר יבוא עליהם הוא פגיעה בקיומם כלאום, כיוון שאין כל הצדקה לקיומם כלאום כעת, אך באמת אין זה עונש חיצוני.

(וראה שהפעם היחידה שמוזכר עונש ליחיד הוא בריש פרשת ניצבים, אך גם שם הוא כיוון שהפר ברית, שהוא חלק מהעם, אך לא כיחיד. ועל כן שם בסופו של דבר כל העם גולה, ע"ש ואכמ"ל).

ועל כן באמת ליחיד אין הציווי והתועלת כדי שתתן הארץ יבולה ומאה מכם רבבה ירדופו, אלא כי כן ראוי, אך כלאום – שכל מטרתו היא בעצם קיומו כעם ה', בזה ודאי שתוצאת ההתכחשות למטרתו היא התפרקותו ונפילתו.

וא"כ העולה מדברינו שאין כל מחייב חיצוני לאדם לעשות את דבר ה', אלא צריך הוא לעשות כי כן ראוי, ואמנם יש לו לדעת שאם עושה שלא כראוי מקלקל הוא את עצמו וסביבתו.

והוא ביאור הפסוק "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע"- ששניהם מונחים לפניך, ומה שתרצה ביכולתך ליטול, "ובחרת בחיים".

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר