אגודה אחת > כללי > גדול מרבן – מרן. כיצד נחזור לגישת חז"ל בנתינת תארים לרבנים?

גדול מרבן – מרן. כיצד נחזור לגישת חז"ל בנתינת תארים לרבנים?

נתנאל יעקובזון מזכיר לנו שחז"ל החשיבו אדם לפי ערכו, פחות לפי תארו. ולהיפך, הגדולים יותר נקראו בשמם הפרטי – משום שאין בכוח התואר לתאר אותם. כך אצל אבות האומה, וכך אצל חלק ניכר מן התנאים והאמוראים שנקראו בשמם ללא כל תואר של כבוד. כיצד נשיב עטרה ליושנה?!

 
| כללי | תגובה אחת

ראו מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.

בתוספתא עדיות פ"ג מ"ד (ובמפרשים שם): "גדול מרב – רבי, גדול מרבי – רבן, גדול מרבן – שמו". התואר הכי נמוך הוא "רב", והגבוה ביותר הוא "שמו", כלומר שם הרב בלי כל תואר מקדים. באמצע היה רבי ולמעלה ממנו – רבן. וזהו. אלו היו התארים לגדלות האישית.

היו גם "נשיא" ו"אב"ד" שתיארו את התפקיד והמעמד, לא את הגדלות האישית, אם כי התפקיד מעיד על נושאו שהוא ראוי לכך. לאחר מכן היה גם "גאון" שפירושו היה "ראש ישיבת גאון יעקב", כלומר ג"כ תיאר תפקיד. 

אבל כיום: מתחילים מ"הגאון", פחות מזה אתה כלום, סתם אברך. אברך חשוב הוא כבר גאון, אבל כדי לעשות איזו הבדלה בזה ג"כ, אז לאברך כנ"ל, ר"מ  או רב מקומי וכיו"ב, יש "הרה"ג" שזה "הרב הגאון" אבל זה שלא כותבים את המילה "גאון" במלואה אמור לשדר לציבור ש"זה עדיין לא זה" (מי שמבין את החילוק הדק אשמח לקבל הסבר). ויש "הגאון" שהפך כבר לתואר אישי, לא תיאור תפקיד, אם כי הוא ניתן רק לראשי ישיבה ולרבנים מפורסמים יותר. ואז באים "הגאון הגדול", "הגאון האדיר", "רבן – שכבר אינו מספיק לבדו  אלא – של כל בני הגולה", "פוסק הדור", ועל כולנה: "מרן". בנוסף לתואר הצמוד לשם, ניתן להוסיף עוד וכל המרבה הרי זה משובח, והנה כמה דוגמאות: שר התורה, מרא דכולא תלמודא, מרא דרזין, חכימא דיהודאי, מרא דארעא דישראל, וכן הלאה והלאה והלאה כיד הכותב הטובה עליו.

ואצל חסידים מצאנו קהילות שהעניין בכלל פרץ כל גבול אפשרי (נוסף על העניין שאצלם זה נקנה אוטומטית בפטירת האב) ולא אכנס לזה בכלל כי התארים שם כבר מטיילים בשמי שמים ואין לי השגה בזה.

מי יודע, אולי זה הפשט בדברי חז"ל שאם הראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. תואר שהספיק לראשונים להחשיבם כערכם או כמלאכים, נתפס בדורנו כעלבון וכהשוואה לחמור, ולא כחמור תלמיד חכם אלא כחמור עם הארץ. על כן אין לנו ברירה אלא להגדיל את התואר עוד ועוד, אולי יספיק בסוף.

במקום סיכום, הנה מה שכותב על העניין הרב אלישיב בספרו דברי אגדה עמוד נז (לא מצאתי את הספר עצמו לצטט ממנו, עמכם הסליחה, אך הוא מובא כאן): 

"ככל שהדור נחות, כך צריך להרבות בתארים". (לנביאים, הוא מזכיר, לא היו תארים. ואכן, ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל, עמוס, קרויים בשמם הפרטי, וכך גם גדול הנביאים, משה. התואר "רבנו" הוענק לו בדורות מאוחרים, שכבר העניקו למנהיגיהם את התארים הללו). "היו תקופות בישראל שלא היה שום צורך לגדולי ישראל לפארם בתארים, כי כבוד התורה וכבוד לומדיה היה הכל אחד. … ואולם כאשר כבוד התורה התחיל לרדת קצת, היה צורך לפאר את השם ולהוסיף עליהם, אולי זה יועיל להפיץ את כבוד התורה. … אם התלמיד חכם ילך כאיש פשוט, לא יהיו דבריו נשמעים, על כן הצריכוהו ללבוש בכתר מלכות, אולי זה יועיל… וכך הולכים הדורות ויורדים, וכאשר נרצה לדעת את ערך כבוד התורה, צריכים להסתכל על 'הצעצועים' שמפארים את הגדולים, את התארים שנותנים לו – לפי זה אפשר להיווכח באיזה דור אנו חיים".

הרב אלישיב מצביע במשפט הראשון על נקודה יסודית מאד "ככל שהדור נחות כך צריך להרבות בתארים". אמנם הוא מבאר באופן שדן לכף זכות ותולה את האשמה במיעוט כבוד התורה בציבור, ולדבריו נותני התארים מוכרחים לכך וזה לשם שמים, אבל לפלא שבדורנו בציבור החרדי שכבוד התורה הוא למעלה ראש, וכל עובד נקרא כבר חרדי חדש וכו' וכו' וכו' ועכ"ז צעצועי התארים אדרבה, רבים והולכים, וצע"ג. 

"על כן אין לנו ברירה אלא להגדיל את התואר עוד ועוד, אולי יספיק בסוף."

 

יורשה לי הקטן לומר פשט אחר, שגם הוא מבוסס על אותה נקודה עצמה, שככל שהדור נחות כך מרבים בתארים. צעצועי התארים אכן מראים לנו בדיוק באיזה דור אנו חיים, אבל האשמה אינה בציבור הנמען, הוא דוקא לא זקוק לכך, אלא נעוצה במחלקי התארים עצמם.

הרי באמת כחלק מהותי מהדיון יש לשאול, מי ומי הם נותני התארים? מי מכתיר את הרבנים איש לפי (או לא לפי) גדלו? ומדוע עושה רושם שאין תמימות דעים בכלל ישראל בנוגע לתארו של פלוני או של אלמוני, כאשר במידה מחשידה רמת התואר עומדת ביחס ישר להשתייכות נותן התואר לחוגו של נשוא התואר? מדוע הבמה הראשית בה מתרחשת סצנת התארים אינה בית המדרש אלא העיתונות המפלגתית? מדוע התואר אינו קבוע אלא ישנו מצעד גדולים שבועי שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו לפי אירועי השעה? אין זאת אלא שהתועלת הנגזרת מהתואר היא לענייניו של מחלק התואר עצמו, או באופן מעט פחות אגואיסטי – לענייני חוגו המצומצם או הרחב. 

וזו קשה מן הכל. יש דור מתוקן ששופט עומד בראשו. כשחז"ל רצו לתאר דור מעוות אמרו שהוא דור ששופט את שופטיו. אבל דור שמשתמש בשופטיו, שרותם אותם כסוסים לעגלתו – זה כבר חידוש של דורנו. חידוש גדול, חידוש אדיר, חידושן של בני הגולה.   

תגובה אחת
  • 01
    אשר
    2017/07/31 07:16

    בסדר הטענה כלפי מה שקורה היום בעולם הדתי נכונה,אך מדוע לא הבאת את החובן שיוצא מ"חכמי" החול מהאונברסיטאות שמעלימים את התואר הרבני כדי לקעקע יחס של כבוד ,אמיתי כלפי מי שגדל בתורה!? חשוב לא לחלק תארים סתם ולא תארים מיותרים אך ,תואר כן צריך כדי להגביר את היחס הנכון לתלמידי חכמים.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר