אגודה אחת > חינוך > ליב"ה תורנית – חלק שני

ליב"ה תורנית – חלק שני

במקום תהיות אלו נעסוק בשאלות אמיתיות כמו, האם הילד אוהב את מה שהוא לומד, האם הוא מתחבר לצורת הלימוד אצלו בישיבה, האם הוא מפיק את המקסימום עם 'מגיד השיעור' שלו, האם הוא מתעלה 'בדיבוק חברים'. המקבל הוא משוב חיובי על הדקויות היחודיות שלו בהבנת התורה, האם הלימוד נספג אצלו בעצמות, הבונה הוא לעצמו מקום ייחודי עתידי להתגדר בו, וכדומה מן השאלות הקשורות לקשר של הנער עם התורה שהוא לומד.

 
| חינוך | אין תגובות

המשך מאמרו של הרב אליהו סולוביצ'יק

 

תכלית תורה

הציבור התורני כולו מקדיש את חיי בניו לתלמוד תורה, זוהי שאיפת כל אב ואם ועל הצלחתם אנו שופכים שיח בפני רבון עולמים. אולם עלינו לעצור ולבחון את עצמנו, מה ייחשב אצלנו 'הצלחה בתורה', האם כוונתנו להישגים כמותיים כציונים גבוהים במבחנים, ידיעת כמות גדולה של דפי גמרא בעל פה או יישוב קושיות חמורות על הרמב"ם? מסורת רווחת היא בישראל, וכך עולה מדברי חז"ל במקומות רבים[1], שתכלית תורה אינה הלימוד עצמו, אלא הקנינים הרוחניים וההישגים הפנימיים הבאים על ידי לימודה. ואכן זיקה ברורה ומובהקת קיימת בין לימוד התורה לבין הישגים פנימיים וקניינים רוחניים וכאשר עינינו רואות את הנערים המתמסרים לתורה, חן נסוך על פניהם, עולמם בנוי ממושגים נעלים ואצילים, ונפשם רווי בתוכן פנימי עשיר ומספק.

כאשר נבהיר לעצמנו מטרה סופית זו, לא נהיה מוטרדים מהישגיו הכמותיים של בננו או מצורת הלימוד שלו, כמו: מהי שיטת הלימוד אותה בחר, איזה סדר בש"ס הוא לומד, ה-'מחדש' הוא או 'מלקט' וכדומה. במקום תהיות אלו נעסוק בשאלות אמיתיות כמו, האם הוא אוהב את מה שהוא לומד, האם הוא מתחבר לצורת הלימוד אצלו בישיבה, האם הוא מפיק את המקסימום עם 'מגיד השיעור' שלו, האם הוא מתעלה 'בדיבוק חברים'. המקבל הוא משוב חיובי על הדקויות היחודיות שלו בהבנת התורה, האם הלימוד נספג אצלו בעצמות, הבונה הוא לעצמו מקום ייחודי עתידי להתגדר בו, וכדומה מן השאלות הקשורות לקשר של הנער עם התורה שהוא לומד.

החינוך התורני בגיל הרך

ההישגים הפנימיים והקנינים הרוחניים הנרכשים בלימוד התורה, אינם אחידים, אלא אינדיבידואליים במהותם. כהורים אנו מכירים את היחודיות בהתקשרותו של הנער לתורה כבר בגיל הילדות המוקדמת ומדי שבת בשבתו אנו חווים זאת מחדש, כאשר הילדים יושבים ליד השולחן ומספרים 'פרשת שבוע'. כל אחד מהם נמצא בעולם אחר; אחד בקי בחומר ישר והפוך, אחד שולט במספרים ומחשב את השנים בין ארוע אחד למשנהו, סופר את הפסוקים ואת מנין הפרשיות, אחד מתעניין פחות במילים, אבל מזדהה חזק עם הסיפור המקראי וחי אותו ברמ"ח איבריו, אחד מלא וגדוש עם 'קלוץ קאשעס' (=קושיות קרש), אחד לא התחבר ללימודים ובטנו מלאה על המלמד והחברים המפריעים לו, אחד מצמיח רעיונות יצירתיים על החיים בעקבות סיפורי המקרא, אחד מנסה לקרוא בעצמו 'תרגום אונקלוס' ושוקע בענינים מילוליים, אחד שקוע בבעיות אסטרטגיות מהסוג של 'איך זה יכול להיות שכך וכך', וכך כל ילד עם החיבור האישי שלו עם החומר הנלמד.

התקשרות אישית זו של הילדים לסיפורי המקרא ולדמויות ההוד שביהדות, היא העומדת מאחורי העגלה המלאה של ילדי ישראל; תוכן רוחני, שובע פנימי וחן השופע למרחקים. אין ספק שזהו אחד ההישגים המובהקים של הציבור התורני שיסודו בדרך בה מובנה החינוך לגיל הרך. סיור בתלמודי תורה מלמד על הדרך העשירה בה הם מלמדים את החומש; לימוד מתוך חוויה, דרכי דידקטיקה מגוונים, פאתוס בסיפורים, פיתוח הדמיון, פניה ישירה לילדים, השתטות וירידה לעולמם, עשייה מצד הילדים בציורים ועבודות שונות הקשורים לנושא הנלמד, הדגמות והמחשות, מבחנים גמישים המאפשרים מענה מתוך ההיבט האישי של הילד, מסיבות חומש קטנים כגדולים, מדרשי אגדה פורחים באויר, ובסך הכל ילדים מרותקים, משתפים פעולה, ומחוברים עמוק לחומר הנלמד עד שזה הופך להיות חלק מהם, הם משחקים בהם, חולמים עליהם וזה מלווה אותם לאורך חייהם עד זיבולא בתרייתא.



החינוך הלא-מוסדי אצל מתבגרים

התבוננות בילדים ובנערים בבית המדרש ביומי דפגרא כמו סוף זמן, בין הזמנים וחול המועד, מעלה כי הם מתפרסים שם על פני רוחב עולם התורה, משוטטים בימה ומעלים מרגליות. אפשר לשמוע אותם מתנגנים לאורך עשרות דפי גמרא להשלים איזה קבלה לסיום מסכת פלונית, אפשר לשמוע אותם שוברים את הראש, במסכתות חדשות בסדרים אחרים אשר לא מגיעים אליהם בימים רגילים. נוכל למצוא תלמידים מחטטים בשו"ע יו"ד בסוגיות 'רבניות' כהלכות שחיטה, מאכלות אסורות טבילת כלים וכדומה, דבר המביא אותם לתחושת רוממות וחשק לתורה ולתעודה. בפינה אחת נוכל להבחין בתלמיד המתעניין בספרי פולמוס פנים תורניים, במרכז בית המדרש נמצא תלמיד המחפש לתת דרור למחשבותיו ולשאלותיו, מתווכח ומתלמדן עם כל בר בי רב. בפינה אחרת נמצא תלמיד מחטט בכתבי עת ובספרי מחקר תורניים. תלמידים אחרים ינצלו הזדמנויות של ארגון וניהול סביב נושאים תורניים, החל באיסוף ספרים וכלה בארגון חברות מתמידים ושיעורים של רבנים. תלמידים אחרים מחטטים בהקדמות של מחברי ספרים תורניים, או בסיפורים היסטוריים ופיקנטיים שבספרי השו"ת כדי לגוון את עיסוקם התורני. אפשר למצוא חברותות שנקבעו על מנחת-חינוך, שב-שמעתא, חומש עם רמב"ן וכדומה. אשרי עין רואה את כל אחד מוצא את טעמו האישי בנושאים תורניים ושואב מהם את מלוא הכוח לפרוח ולהתפתח בדרכו שלו.

חכמים ותלמידיהם

מבט על חכמים ותלמידיהם מלמד כי השוני ביניהם בהתקשרותם לתורה נמשך כל ימי חייהם. כמעט ולא נמצא שני תלמידי חכמים שיראו עין בעין סוגיה אחת בתלמוד, זה נוטה יותר ל-'מה' וזה יותר נוטה ל-'למה'. זה מתעמק ברמב"ם וזה בתוספות. זה אוהב את 'הקצות' וזה את 'הנתיבות'. זה בונה על 'דיוק' וזה רואה בו 'דקדוקי עניות'. זה דוגל 'בפשט' וזה 'בלמדנות', זה רוצה לדעת את 'הריי"ד' (=הדברים המקובלים), וזה רוצה לומר 'אייגינע' (=חידוש משלו), זה עניינו בהלכה למעשה, וזה עניינו בתפיסה הלמדנית ובהגדרות הדקות של הנושא. ועוד כהנה וכהנה חלוקות הן הגישות השונות למאות ואף לאלפי סגנונות. כל אחד מוצא את חלקו שלו בתורה. דמויות שונות לחלוטין זו מזו בעולמה של תורה, מלוות את עמינו כבר אלפי שנים. ובת קול היסטורית נשמעת 'לא איכפת ליה להקב"ה בין הלומד בשיטה זו לבין הלומד בשיטה אחרת' כי כל עוד מתקיים חיפוש אחר אמת וצדק, לצד יגיעה והתמסרות, ישיגו הלומדים את הקנינים הרוחניים הנובעים מעסק התורה.

הכאב שבחינוך המוסדי

אך, כאשר הילד גָדֵל ובתלמוד התורה מתחילים ללמוד את התורה שבעל פה ובעיקר כאשר מתחילים בלימוד הגמרא ועוד יותר כאשר הישיבה קטנה נראית כבר מרחוק, הלימוד בכיתה הולך ונהיה יבש ומנוכר. אף שהתורה "תורת חיים" היא הבנויה ממקרי החיים והנותנת מבט מוסרי ודרך ערכית לחיי המעשה, היא נתפסת אצל התלמידים כמשהו מרוחק מהחיים ומנוכר מכל רגש ותחושה. הלימוד בפועל הולך ונהפך ממשהו חי ונושם, לעניין וירטואלי בעל מאמץ אינטלקטואלי רחוק מהלב ומנותק מהנשמה. המלמד, במקום אשר יצעד עקב בצד אגודל עם כל תלמיד בהתקדמותו במרחב התורני, מתרכז כמעט כולו במתן שיעור אחיד לכלל התלמידים שתכנו מצומצם להסברת נקודות ממוקדות בדף הגמרא, לשורה ברש"י ולאם תאמר של תוס' וכדומה. החשיבה התורנית העשירה והמגוונת אשר נותנת מקום לכלל התלמידים להתחבר אליה, הולכת ונעלמת לטובת צורה מסוימת ואחידה של עיון, הלא היא 'החשיבה הלמדנית המופשטת'.

גם מי שהצליח לעבור בשלום את שנות הישיבה, מה הן ידיעותיו התורניות? אגדה מספרת על ריבה אחת שיצאה עם בן תורה, וכאשר התבקשו על ידי שומר הפתח להזדהות כיהודים – בהעדר תעודות, נדרש הלה להקריא את 'עשרת הדברות' כהוכחה על יהדותו. התחיל הלה לספור, והיו חסרות לו שתי דברות ('אנכי ולא יהיה' הכיר מהמאמר 'מפי הגבורה שמענו', 'לא תשא' ידע מדברי הגמרא בב"מ שנזדעזע העולם, 'לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב' זכר בע"פ, 'זכור את' ידע 'מקבלת שבת' 'כבד את' ידע מתוכחת אמו, 'לא תחמוד ולא תענה' לא הכיר, וכאשר היא הזכירה לו אותם, אף התווכח עמה שלא סביר שיהיו אלו מעשרת הדברות), התחיל להתנצל ולהסביר 'שבישיבות' לא לומדים את הדברים האלה.

כדי שלא נהיה ח"ו כמקטרגים, נציין רק שהתמחותו של בוגר ישיבה ממוצע היא לימוד ישיבתי של המסכתות הנלמדות בישיבות, בעוד שהתורה על כל חלקיה והיהדות על כל נושאיה, ארוכות מארץ מידה ורחבות מני ים.

 

המשך



[1] ראה לדוגמא ב"ר מד: "מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הווי לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות". כלומר המטרה האלוקית היא פנימית, את המתרחש אצל האדם פנימה, לא במעשיו הפיזיים ועאכו"כ שלא בהישגיו הכמותיים. ראה גם ברכות יז, א: "תכלית חכמה (=תורה) תשובה ומעשים טובים". כבר אמר החכם החסיד לתלמידו שהתגאה בפניו על ידיעותיו התורניות: "התפארת על ידיעתך בתורה, אך אמור נא לי מה התורה לימדה אותך?".

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר