אגודה אחת > חרדים חדשים > חרדי שחור לבן // הרב ברוך צבי גרינבוים – ראש ישיבת דרך ה'

חרדי שחור לבן // הרב ברוך צבי גרינבוים – ראש ישיבת דרך ה'

במאמר שכתב עבור בוגרי הישיבה בראשותו – ישיבת דרך ה' – הרב גרינבוים מותח קו ברור בין השחור והלבן. כי לא החולצה עיקר אלא הלב היודע אם לעקל או לעקלקלות.

 
| חרדים חדשים | 2 תגובות

מאמר שכתב עבור בוגרי ישיבת דרך ה':

הקדמה

אנו נמצאים בתקופה האחרונה בשיאו של דו-שיח פנימי ונוקב, אודות זהותם ושייכותם של 'החרדים העובדים', ציבור צעיר ודינאמי, מבוגרי הישיבות הקדושות, שיצאו מהיכלי התורה בהם היו ספונים שנים ארוכות ותורתם הייתה אומנותם, אל עמל החיים, להביא טרף לביתם.

זהו שיח אמיתי וכואב, שלאחר שנוציא מהדיון את הטיעונים הרגשיים אודות היחס שכל צד מקבל או נותן לרעהו, ואת הבעיות הכואבות שניתקל בהן החרדי העובד ובפרט בקבלת ילדיו למקומות הלימוד הרצויים, עלינו לחשוב באופן מעשי ונכון מהי הדרך הטובה ביותר והבטוחה ביותר שעליה אנו יכולים לצעוד בבטחה עם משפחותינו במשעולי החיים.

שיחות רבות יש לי עם ידידים רבים ותלמידים בוגרים שיצאו לעמלם, ומהן אני לומד על שינויים מהותיים שעשו רבים מהם באורחות חייהם ושינוי סגנון הלבוש, השונה מהסגנון הישיבתי-שמרני שהלכו איתו עד כה.

אין אלו  שינויים באורחות הלימוד בלבד, אותם שינה החרדי העובד, כשהוא לומד תורה כיום פחות מהעבר. עם שינוי זה – שהוא משמעותי ביותר בעיניי – עולם התורה חי בשלום ובאחווה.

ראייה לכך הם "בעלי בתים" רבים, ש'יצאו לעבוד' ומתקבלים בדרך כלל  בזרועות פתוחות ובפנים מאירות אצל מנהלי המוסדות ה'נכונים'…

הבעיה נמצאת דווקא ב'שינויים הנלווים' באורחות החיים אצל חברינו העובדים.

על אותם שינויים בסגנון החיים, שאנו מזהים בהם מאפיין מהותי ושורשי, אני מבקש לדון ביחד עם קוראיי במאמר כנה זה.

 

רקע

חלק ניכר מצעירנו ש"יצאו" מעולם הישיבות באמירות כאלה או אחרות, עשו זאת לאחר שהרגישו במשך תקופה ארוכה שהם אינם מממשים את עצמם באוהלה של תורה, ומעמדם החברתי היה בהתאם. פעמים רבות הם זכו ליחס מתנשא ומזלזל מחבריהם. הם הרגישו שהם חייבים "לעשות משהו" עם עצמם ולהרגיש טעם בחיים.

בנקודת זמן זו, כשהחברה מסביב לא גילתה לטעמם, הבנה או תמיכה, חלקם "שרדו" בישיבות ו"סחבו" שם עד לחתונתם, ואז יצאו לחפש דרכים כדי לממש את עצמם, ו"לעשות משהו בחיים".

חלק גדול מציבור העובדים יצא מה'כוללים' אל עמל החיים, לאחר שהוכרחו להביא פרנסה מספקת לביתם.

יציאה זו אל החיים, מלווה לפעמים אצל החרדי העובד בתחושות אכזבה קשות מחלק מהציבור החרדי, רבניו שיחיו ועסקניו. אכזבה זו יצרה תסכול פנימי מחוסר ההכרה החרדי הרשמי, ביחס לצרכיו האמיתיים של החרדי העובד, ובמעמדו הלגיטימי והמכובד כחלק מהחברה החרדית.

תחושות כואבות אלו, יצרו אצל החרדי העובד חוסר שייכות וחוסר הזדהות עם הזהות החרדית הקלאסית, וגרמו לחוסר בהירות במותר ובאסור הלכתית-חברתית, וטשטוש של הדרך האלטרנטיבית הרצויה.

 

המאפיינים

 

לצורך הדיון, אמנה חלק מהקודים של חלק מציבור 'החרדים העובדים':

למותר להדגיש, כי איננו באים בסקירה קצרה זו להטיל אשם כלשהו, אלא לציין עובדות כבסיס למאמר זה.

 

המאפיינים מתבטאים בקוד לבוש צבעוני, בעל 'תרבות לבוש' שונה מהחרדי השמרני-קלאסי.

הם מתבטאים בתרבות בילוי אחרת, תרבות אוכל שונה של מסעדות ובתי קפה, הימצאות במקומות בילוי שונים, צריכה של בידור שונה והווי שונה.

פעמים רבות נחשף החרדי העובד ואף נעשה לשותף פעיל בעולמות תוכן ובידור שונים דרך האינטרנט, הסמארטפונים, הרשתות החברתיות, העיתונות הכללית, ושאר אמצעי התקשורת השונים.

כמו כן, יש כאלה מיקירינו החרדים העובדים, שמלאים מחשבות ותהיות על הנהגתם של גדולי התורה שליט"א, ועל הציות אליהם. אם נשאל את מרביתם של הצעירים שיצאו לעבוד, את מי מגדולי ישראל הם מציבים מול עיניהם כמורי דרכם, לא נמצא תשובה ברורה.

מאפיין נוסף, שפחות נעים לדבר עליו, זהו קוד הלבוש של חלק מנשות העובדים, שהוא – אם יורשה לי לומר – גבולי מאד ביחס לדרישות ההלכה, ואף המקילות שבהן.

גם הגישה העקרונית לשמירת ההלכה, היא גישה שונה, בעלת אופי מיקל ביסודו, דבר שבא לידי ביטוי לדוגמא בנושא כשרויות המזון, ההפרדה בין גברים לנשים באתרים שונים ועוד. 

עוד מאפיין מרכזי המבדיל בין חברינו העמלים לבין ציבור האברכים, הוא היחס אל מצות תלמוד תורה, ואל החובה להתקדם בעבודת ה', כערכים מרכזיים ועליונים. סדרי העדיפויות של העמלים לפרנסתם, דחקו ושלא בכוונה, את הערך המרכזי של הלמידה התורנית, לעדיפות שנייה בסולם העדיפויות, בעוד לימוד התורה נמצא אצל רוב 'אברכינו' בראש סולם העדיפות הערכי-פנימי.

 

מהו המכנה המשותף בין כל הקודים המאפיינים את חלק מציבור החרדים העובדים?

המכנה המשותף הוא רמת הבידול הגבוהה יחסית שמבקשים חלק מהחרדים העובדים לבדל את עצמם מ"ציבור האברכים הישיבתי" מחד גיסא, ומאידך גיסא רמת הבידול הנמוכה שמבקשים חלק מהחרדים העובדים לשים בינם ובין האוכלוסייה הכללית.

 

הסיבות

הבה ונתבונן לרגע, הכיצד הגיע ציבור יקר, שגדל והתחנך בתוך עולם התורה, למאפיינים התנהגותיים כה שונים מהציבור החרדי הקלאסי ?

מהם הגורמים שהביאו ציבור יקר זה לנהוג בהתנהגויות כאלו?

ניתן לומר שהמניע המרכזי לכך היא העובדה, שרוב הציבור העובד למחייתו שוהה במרבית היום, עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, והוא מעדיף מסיבות ברורות שלא להיות שונה יתר על המידה, להיות מעודכן בתרבות הכללית ותרבות הבידור השולטת במרחב הציבורי הכללי, ולא לבלוט יתר על המידה בלבוש החרדי השונה.

קיימת סיבה אמיתית נוספת, שבגללה החליפו עמלי החיים את הנהגתם החרדית, ועברו לסגנון אחר.

בדרך כלל אירע השינוי, באותו רגע של הכרה פנימית אצל החרדי העובד, ש"אינני שייך יותר לעולם הישיבות, אני אחר, אני שונה, ואני אגדיר את עצמי מחדש דרך הלבוש השונה". לא הייתה בכך כנראה משום הבעת עמדה או הזדהות עם הציבור החילוני וערכיו, אלא הייתה זו בעיקר "תלבושת מחאה" הצועקת בלי מילים ש-"אני, הלובש צבעוני, אני אחר, אני שונה, ואיני שייך יותר לעולם החרדי-ישיבתי-קלאסי, מסיבות שונות".

גם השימוש באינטרנט והחשיפה לרשתות החברתיות, התחילו במקרים רבים במקומות העבודה ו"גלשו" מבלי יכולת לעצור.

במשך השנים נבנה בליבו של החרדי העובד יחס מורכב כלפי מנהיגי  הציבור החרדי. דבר זה הגיע בעיקר בגלל תחושת הניכור והתחושות שאין מי שדואג באמת לחרדי העובד ומדבר אליו בשפתו. כך נותרו להם מרבית החרדים העובדים נטולי סמכות תורנית ברורה שמנחה את דרכם בסוגיות החיים הציבוריות והפרטיות.

 

בעיית זהות

הלא גלוי וידוע לכולנו, כי הפער העצום בין יהודי עובד ה' ליהודי  שאינו שומר תורה ומצוות, אינו פער שניתן לדלג מעליו בקלילות או להתעלם ממנו.

ניקח לדוגמא את עניין הרשתות החברתיות, שהוא לחם חוקה של החברה המערבית בימינו. דבר זה ברור לחלוטין ששימוש בפייסבוק ודומיו עלול להביא להרס הזוגיות וחיי המשפחה המוגנים. אין צורך להכביר במילים אודות ההרס הרב והנזק הממשי, שמביא השימוש  בפייסבוק. די בזה שבתוך הבית פנימה, ויותר מכך, בתוך הלב פנימה, שוררת ערבוביה של חברויות והכרויות שונות, שחודרות ומחלחלות עד המקומות העדינים והרגישים ביותר בנפש האדם… ומדוע שנוציא בכל יום כמעט, דרך הפייסבוק, ונשליך לרשות הרבים את הרגשותינו ומאורעות חיינו האישיים ביותר?

גם כאשר אנו מדברים על היחסים החברתיים בין החרדי העובד לחבריו במקום העבודה, כל אחד מאיתנו מבין, ללא צורך בהסברה מיוחדת, כי הקשרים החברתיים הקרובים בין גברים ונשים, המתחילים במקומות העבודה ונמשכים בדיבורים קלילים ומשוחררים וישיבות עבודה אינטימיות, יש בהם סיכון מוחלט לאדם עצמו, לביתו, למשפחתו ובעיקר לעבודת ה' שלו.

ברור לכולנו שחובתנו האישית והפנימית היא לעבוד את ה' באמת ובגאון. לצורך כך אנו חייבים להציב מחיצה כלשהי, בינינו, עובדי ה', ובין הציבור הכללי, החילוני וגם כזה שנחשב 'דתי', הרחוק מעבודת ה' לגמרי ושערכיו שונים לחלוטין. עלינו לשאול את עצמנו בכל עת: האם אנו דואגים לכך שאנו, בתינו, משפחותינו וחינוך ילדינו, אינם נפגעים מהעובדה שרמת הבידול שלנו מהאוכלוסייה שאינה שומרת תורה ומצוות הינה קלה, ולפעמים לא כל כך קיימת?

עם כל ההבנה לסיבות המוצדקות של תחושת חוסר ההזדהות של הציבור העובד עם עולם התורה הקלאסי, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו בכנות: האם אין אנו מסכימים על הצורך בעיקרון ההתבדלות מהחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, כדי לשמר את זהותנו וערכינו כאנשים ונשים, עובדי ה' באמת? האם אנו ומשפחותינו בטוחים דיו ומוגנים מפגיעתה הרעה של תרבות החולין הכללית שסביבנו?

האדם הוא יצור חברתי, בעל זהות חברתית, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות של התנהגות ולבוש. האם לא נכון הדבר, שנגבש לעצמינו זהות ברורה, שתשייך אותנו לקהילת עובדי ה'? [שימו לב: לקהילת עובדי ה', ולאו דווקא ל"עולם הישיבות"…]

המבט הכולל על סך המאפיינים הנ"ל, יוצר בעיה, מפני שכשאנחנו בוחרים להתבדל מהחברה החרדית הקלאסית מחד, ולהתקרב לתרבות העולם החילוני מאידך, אנחנו יוצרים יצירה חסרת זהות ושייכות אמיתית.

 

או שחור או לבן

סח לי יהודי חכם: "לא בכדי קוד הלבוש של עולם התורה הוא 'שחור לבן'. זהו סגנון לבוש שמלבד ה'נכבדות המבדלת' שבו, הוא גם מייצג תפיסת עולם חדה ובלתי מתפשרת של "שחור ולבן".

איך אומר העולם? לא הכל בחיים זה שחור – לבן!?

אז זהו. שאצל החרדי הישיבתי הכל הוא:  או שחור או לבן.

תפיסות העולם שלו חדות ובלתי מתפשרות, ובדרך כלל הכל ברור לו, ותחומו של כל דבר ועניין חד וברור ומשתייך או לשחור או ללבן. הלבן הוא כל מה שקשור לעבודת ה' ושמירת ההלכה, והשחור הינו כל מה שאינו כזה.

עולם התורה שם את ההתקדמות בעבודת ה' במרכז חייו. השקיעה בלימוד התורה והעיקרון של קיום ההלכה בהידור המקסימאלי, הם ערך עליון אצל "האברך הלומד". ועל פי עקרונות אלו הוא "מסגנן" את אורחות חייו.

אנו חייבים להבין, שכדי לעמוד מול סביבה חומרית ונהנתנית, דרושות לו – לבן הישיבה ולאברך הכולל – "חומות" ה"שחור-לבן" שישמרו עליו ויבדלו אותו מצד אחד, ומאידך גיסא יבנו אצלו זהות מיוחדת וימתגו אותו גם בצורת הלבוש כאיש מעלה הפורש מענייני העולם ושם את עבודת ה' במרכז עולמו.

בואו נחשוב ידידים, האם לא בדיוק מסיבה זו בחרו חלק מהחרדים העובדים להעדיף "להתלבש צבעוני"?

האם אין בכך אמירה שאכן כן-כן, אני לא שחור ולא לבן, אני חרדי אחר, פרגמאטי, לא מתבדל כל כך ומעורב בדעת עם החברה הכללית ותרבותה?

השייכות הזו, ההזדהות הגבולית הזו, הבאה לידי ביטוי במאפיינים שמנינו בתחילה, יוצרת קירבה ושייכות יתר עם העולם הכללי ותרבותו החילונית.

 

מגיעים אחים לדרך שיצאו מאותו בית מדרש, שיוצאים ואומרים: חברים יקרים. בתנאים הנוכחיים, כשאיננו מוצאים את עצמנו ממשיכים "למות" מחוסר טעם ליד הסטנדר הישיבתי, ואיננו מקבלים לגיטימציה לעבוד כחרדים לכל דבר, ולהישאר לגיטימי לגמרי בקהילה החרדית, החלטנו "לצאת לחיים" ולהביא טרף לביתנו בכבוד.

עד כאן הכל טוב ויפה.

אך עם יד על הלב, האם בכך מסתיימת ה"יציאה"?

הרי בחלק מהמאפיינים שמנינו בתחילת המאמר, יש גם קריאת תיגר על תפיסת ה"שחור-לבן" החרדית-המסורתית. תפיסה הרואה בחומות המבדילות צורך, ובאמירה ברורה ומוחלטת שהכל "או שחור או לבן" באורחות חיינו.

נכון הדבר שבתור חרדים-עובדים אנו חייבים להיפגש עם  העולם, והחומות שבינינו ובין העולם מונמכות. למרות זאת, מרכז עולמנו אמור להיות "עבודת ה'" והנהגותינו "בחוץ ובפנים" אמורות לעלות בקנה אחד עם ערך עליון זה! 

 

חינוך הילדים

בואו נחשוב, אלו אמירות חינוכיות ברורות בעלות זהות חברתית, מעניקים כיום מרבית מהצעירים החרדים העובדים – לבניהם? לאלו בתי חינוך הם מעוניינים באמת לשלוח את ילדיהם להתחנך? מי הם מוריו ומדריכיו הרוחניים של החרדי העובד שהוא בוחר להעמיד אותם מול עיניו, ועל פיהם הוא מדריך את בני משפחתו ללכת אחריהם? 

משיחות רבות עם חרדים יקרים שעובדים, מתברר ששאיפתם הכנה היא לשלוח את ילדיהם לבתי חינוך "שמורים", בעלי רמה תורנית ורוחנית נאותה, כשחבריהם לספסל הלימודים מגיעים ממשפחות של עובדי ה' באמת, הרואים בתורה וערכיה את מרכז חייהם.

זה טוב וראוי, אך הבה נחשוב בכנות, האם אורחות החיים האמורים לעיל, המאפיינים חלק מן הציבור העובד, יכולים לשמש דוגמא אישית לילדי המשפחה באיזה נתיב רוחני עליהם לצעוד? האם יוכלו הורים החרדים על עתידם הרוחני של ילדיהם לישון בלילה בשקט כשילדיהם יישאו בכיסם סמארטפון פתוח, יבלו במקומות בילוי גבוליים, ויצפו בעולמות תוכן הרחוקים מיהדות?

ילדינו ההולכים בדרכנו ולוקחים מאיתנו את הדוגמא האישית כיצד יש להתנהג בחיים, האם למענם ובשבילם לא נכון הדבר שנגדיר את עצמנו עם זהות תורנית ברורה, שמבדלת אותנו מתרבות החולין הכללית שאינה רואה בעבודת ה' כל ערך?

ילדים הם עם שמבין ב"שחור – לבן". בגבולות ברורים ומוחלטים של אסור ומותר. ואנו באורחות חיינו הייחודיים עם המאפיינים שהזכרנו, עוזרים להם מאד להתבלבל..

האם פטורים בעלי הבתים של הציבור העובד, מלשמש לנשותיהם ולמשפחתם דמות סמכותית ומקרינה של ענייני התורה והיראה? דמות שנותנת את הטון הרוחני בבית, כדרכם של אבות המשפחה בכל הדורות?

 

מיסי  חבר

קיימת גישה פרקטית, ובד"כ יעילה, הגורסת לפי הכלל "בחיים תהיה חכם ואל תהיה צודק", ומבקשת מהחרדי העובד "לשחק את המשחק": ללכת עם שחור-לבן, להתפלל ב"מקומות הנכונים", ועוד הנהגות כפויות שהיה רוצה להשתחרר מהם, העיקר "כדי שיקבלו את הילדים שלנו לחיידר הכי טוב בעיר",

גם אם בשם ה'אמת הפנימית' שלנו איננו מסוגלים נפשית לקבל את הגישה הזו, אנו אמורים לשאול את עצמנו בכנות, האם למרות טענותינו המוצדקות על המערכת החרדית בכלל, ועל מערכת החינוך בפרט, וחוסר ההכרה של 'עולם התורה הרשמי' בצרכינו,  לא כדאי לנו לוותר על כמה פרטים מחיי הנוחות שלנו, ובלבד שילדינו יוכלו ללמוד במקום המתאים ביותר לעובדי ה', במצב הנתון?

האם אין אלו 'מיסי חבר' כדאיים?

אין בכך המלצה ברורה דווקא לקוד לבוש שחור-לבן, אך יש בכך קריאה גדולה לבידול, לאמירות ברורות שמבדלות ומזכירות לנו ולחברה הכללית הסובבת אותנו, שאכן אנו שייכים לעולם התורה, ואנו שומרים על ערכינו מכל משמר, בכל מקום שאנו מגיעים אליו, וגם בביתנו פנימה. אלו הנהגות בצורת קוד לבוש, ואלו הנהגות שממשיכות לבדל את החרדי העובד מהחברה החילונית הכללית ותרבותה.

אלו הנהגות שהן מחויבות המציאות כדי לשמור עלינו ועל ילדינו מטשטוש וחוסר בהירות מה עיקר ומה טפל בחיים, מה שחור ומה לבן, וגם אם איננו מסכימים להם בליבנו פנימה, עלינו לראות בהם כמיסי חבר במועדון היוקרתי של עובדי ה'.

רק לדוגמא, מה דעתכם על הרעיון "למתג" אותנו בלבוש מכובד ומאופק עם "ציצית בחוץ"? יהיה בכך סימן מובהק ומבדיל, המזכיר לנו ולסובבים אותנו את היחידה שאנו משתייכים אליה בגאווה גדולה. (ציצית בחוץ, דרך אגב, אין זה מנהג ישיבתי. זו הנהגה הלכתית מובהקת ונדרשת. עיינו בשו"ע או"ח ח,יא)

או אז כשגם חברינו העובדים ונשותיהם ישייכו את עצמם באופן ברור, חיצונית ופנימית, לערכי עולם התורה, לסגנון התנהגותו ולבושו המכובד, לסגנון הדיבור הנאות, ויקפידו יותר על שימוש מועיל באינטרנט ואביזריו השונים , אזי יגבשו לעצמם החרדים העובדים זהות חברתית, יחד עם אמירה דתית ברורה, המשייכת אותם לקהילת עובדי ה' האמיתיים, ומבדילה אותם ממי שאינם כאלו.

 

הצורך בהתבדלות

יש בדברים האמורים, קריאה ברורה להכרה בצורך בהתבדלות שעלינו להחיל על אורחות חיינו, והצורך בבידולם של חיינו מאורחותיה וערכיה של התרבות החילונית.

עלינו לגבש לעצמנו זהות תורנית ברורה, מוגדרת ושומרת הלכה, של ציבור חרדי עובד, הקובע עיתים לתורה בשעות קבועות, עם חברותא רצינית בבית המדרש, משתתף בשיעורי תורה רציניים, ורואה את העובדה שהוא עובד כחלק מעבודת ה' האישית והאמיתית שלו, ועל זאת גאוותו!

אנו צריכים לגבש לעצמנו במקומות העבודה שלנו, זהות דתית מובהקת וברורה, חסרת בושה, שתהיה ניכרת ואפילו מודגשת. כמה קידוש ה' יכול החרדי העובד להביא בפגישותיו עם הציבור הכללי, שלמרות ערכיו השונים, מעריך מאוד הנהגה תורנית נעימה וידידותית אך עקבית ובלתי מתפשרת!

אנו צריכים להעמיד בחיינו דרך תורנית ברורה וסלולה, עם אמירות ברורות ובוטחות, שיסללו לבני משפחותינו את דרך ה' הראויה והנעימה.

כשדרכנו בעבודת ה' תהיה ברורה וגאה, ילדינו יראו בנו לא רק דוגמא ומופת להורים מסורים וטובים, אלא גם נשמש עבורם דוגמא אישית לעבודת ה' באמת.

אין זו דרך מתפשרת. אין זה מסלול "בדיעבד". אין בכך שום פשרה על ערכים, הלכות או הנהגות ראויות לאנשי התורה. זוהי דרך ה"לכתחילה" של החרדי העובד, העובד את ה' בגאווה גדולה, בשמירה על עקרונותיו הדתיים בכל מחיר, בכל מקום ובכל מצב. 

 

הנהגה אחראית

האמינו לי, אחי היקרים, שהמצוקה שלנו "היכן ומי יקבל את ילדינו הנדחים מבתי החינוך הקלאסיים", תיפתר מאליה כשאורחות חיינו יהיו בעלי זהות תורנית מובהקת וברורה. הקב"ה, בוחן כליות ולב, יודע את התנהגותנו ואמונותינו הפנימיות, וימציא לנו את המקומות הנכונים לנו, בדיוק לפי רמתנו הדתית ואורחות חיינו התורניים.

למרות שאיננו עסוקים בכך עדיין, אך המציאות מכתיבה את התהליכים הרצויים ונראה הדבר שקרוב הוא היום, קרוב יותר מתמיד, שתקום לה בגאון התארגנות גדולה, מכובדת ואחראית, שראשיה יהיו גדולי תורה ויראה, שתתן מענה הולם לצרכיו הכלליים של החרדי העובד ובני משפחתו בתוך מסגרות הקהילות החרדיות על דבר ה'.

הצלחתה של כל התארגנות שכזו, תהיה תלויה במידת הזהות התורנית, האמיתית והברורה, שיגבשו לעצמם חברי קהילות החרדים העובדים.

שותפותם של תלמידי חכמים אחראיים, ומורי הוראה מובהקים, המעורבים בדעתם עם ציבור העובדים, ומכירים בצרכיהם ובשפתם הייחודית, היא קריטית להצלחתה של כל התארגנות. ככל שערכי התורה ושמירת ההלכה יהיו מוחלטים, ויוכר הצורך בהתבדלות החברים מתרבות החברה הכללית הסובבת, כך תהיה מובטחת הצטרפותם של גדולי התורה, ורק כך תצלח דרכה.

 

2 תגובות
  • 01
    ה
    2016/07/20 09:52

    כל הכבוד…וישר כח…על מילה בסלע


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    צבי
    2016/12/13 19:45

    כל מאמרך עוסק באידיאל בעינך שהוא 'החרדיות' ולכן אתה סובב כל המאמר סביב הרצון לשכנע את הבחורים 'המודרניים' להשתייך בחזרה ל'חרדיות'.
    אבל אתה טועה בכפליים:
    א. אתה לא מנסה לשנות את החרדיות שמוציאה מתוכה כל שנה אלפי בחורים מתוסכלים אתה פשוט מנסה לשנכע את המתוסכלים לחזור לשם אם החינוך החרדי היה כל כך טוב למה יוצאים כל כך הרבה 'חסרי זהות דתית' כהגדרתך.
    ב. הרצון לחבר את אותם'מודרניים' למגזר החרדי נידונה לכשלון כי הם נפלטו ממנה ולמה שירו לחזור אליה כשהתיעוב הוא הדדי.
    פשוט תעשה בדק בית אצלך ותראה שהאידאל שלך פשוט לא קיים כי החברה החרדית מיאסה את עצמה לדעת לצערי.
    הכותב הינו תלמיד ישיבת פוניב'ז בעברו


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר